אחד המאפינים הבולטים והמיוחדים ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל הוא הרגע שבו נשבר השקט וקולה האדיר של הצפירה מנסר את חלל האוויר. רגע אחד הכל מתנהל לו כסדרו. בשנייה הבאה הכל קופא במקומו. נעצר. עומד מלכת.
מעולם לא הטרחתי עצמי ובדקתי כיצד מתנהלות מדינות ולאומים אחרים בימי הזכרון שלהם. אם להודות על האמת, כנראה שהנושא לא עניין אותי עד כדי-כך. מצד שני תמהתי לא פעם על חברי החרדים שברצותם אסרו את העמידה בשעת הצפירה תחת הטענה כי מדובר באיסור הליכה בחוקות הגויים, אולם כשהם מתבקשים להבהיר ולהוכיח את דבריהם הם לא יודעים לנקוב בשמם של אותם גויים הנוהגים כן. זאת ועוד: גם אם תימצא אומה או אומות המכבדות את עצמן ואת זכרון בניהם ובנותיהן בצורה שכזאת, לא ממש ברור מה רע בכך שהרי כבר אמרו חכמים "חכמה בגויים תאמין", והרי לפנינו מנהג שהוא ראוי, הגיוני, חכם ומכובד. מדוע, אם כן, נמנע עצמנו מלאמצו?
והצפירה היא אכן רעיון חכם ומכובד מאין כמוהו; אפילו גאוני. כבר בזמן המקרא השתמשו ברעיון שכזה כשרצו לכנס את העם במדבר למלחמה, ליציאה למסע או לחנייה של איסוף כוחות, כמתואר בפרוטרוט בספר "במדבר" האוטנטי ונטול כל חשד להעתקה מהגויים. האמת היא שהצורך ליצור רגע שבו כל העם, לגווניו ומפלגותיו, מתרכז בנקודה משותפת בלי תנאים, מילים ונאומים מפליגים, היה קיים עוד הרבה לפני תקומתה של המדינה וכינונה של הצפירה בת זמננו. גם המציאות בשטח מוכיחה שמה שצפירה אחת יכולה לעשות, לא יעשו אלף שירים עצובים ומדכאים ונאומים מלאי פאתוס ורגש. הצפירה פוטרת אותנו לרגע קט מחשבונות ה"אבל" וה"למה", ומעניקה לנו הזדמנות מיוחדת לחשוב על כל המשותף שבשבילו אנחנו כאן ולמענו אנו משלמים מחיר כל-כך כבד בארץ הזאת. היכולת להעניק כבוד בסיסי לכל מי שחלם ולחם בצורה אחידה ושווה לכל נפש היא אכן גאונות.
כזו היא בשבילי הצפירה. "עושה לי את היום" של יום הזכרון. לא פעם אני מוצא עצמי משתדל להימצא בשעת הצפירה דווקא בעיבורה של עיר, בצומת פקוקה או כביש בינעירוני. התמונה המפליאה הזאת שבה הכל נעצר בבת אחת כשרבבות נהגים והולכי רגל נחלצים ממכוניות וממחשבות ונעמדים כולם יחד, מותירה אותי מתפעל ומשתומם כל פעם מחדש. אנשים שרק רגע לפני כן הסתגרו במכוניות פאר ממוזגות או נשאו סלים כבדים של קניות אחרונות כשהם נוטפי זיעה, עומדים יחד בדומייה. מקשיבים לצפירה שמעירה את הקול הפנימי. מתייחדים עם עצמם. משפילים מבט. חלקם דומעים ובעיקר שותקים ובשתיקתם מעידים כי אין זעקה קולנית יותר מזאת. אמירה שיכולה לבטא יותר ממה שהשתיקה מצליחה לומר.
הצפירה והשתיקה זועקות שתיהן מקצה הארץ ועד קצה הארץ לקצת שקט בארץ השסועה הזאת, המוכה מאלימות פיזית ומילולית. מאויבים שבחוץ ומיריבים מבית. היא משוועת להנמכת הטון הצעקני המלווה אותנו כל ימות השנה לדציבלים שיאפשרו לנו לחיות כאן יחד. היא מתחננת לקצת יותר אחווה, חמלה והבנה בין אנשים שונים שבניהם נדרשו לשלם מחיר כבד על הזכות לחיות כאן. היא תובעת ממנהיגנו אחריות ורגישות לכאבו של מי ששותף במאבק על קיומה של מדינה יהודית כאן בארץ. היא מחיילת לעוד רגעים קסומים של אחדות דביקה שכזאת; ממש כמו זו המתגלית בשעת הצפירה.
הרב דוד סתיו הוא חבר הנהלת צהר וראש ישיבת ההסדר בפ"ת