להמשיך לחיות זה בעצם להמשיך לחיות אותך.. כך חותמת לבנה ביטון את ספרה ממני אליך. את הספר כתבה לאחר שבנה, סמ"ר אורי ביטון הי"ד, נפל בלבנון בתשנ"ז בקרב עם מחבלים בוואדי עלמן. הספר מהווה אסופת מכתבים שכתבה לאורי לאחר מותו.
"באותו יום שקיבלתי את ההודעה המרה, החלטתי שאני לא נופלת, כי אם אני מתמוטטת אז כל המשפחה מתמוטטת, ואני החלטתי שאני ממשיכה הלאה למען המשפחה", אומרת ביטון.
מה נותן כח לאחר אסון כזה?
"כשאורי נפל, הבן הקטן שלנו היה בן שנתיים. רציתי שיגדל בבית שמח, עם שירים ואנשים שמחים, והמשכתי לשיר לו, מיד אחרי שזה קרה. הילד הקטן הזה נתן לי כח. כוחות אני גם מקבלת מאורי, מתוך השמחה הגדולה שהיתה לו. בשבעה גילינו דרך חברים כמה גדולה היתה השמחה שלו, הצניעות והחסד שלו. את נושא השמחה לקחתי לעצמי כמשהו שממשיך לחבר אותי לחיים. חבר מהצבא סיפר לי על משהו שאורי אמר לו: את כל הכוחות שלי אני שואב מאמא שלי. עכשיו אני שואבת את הכוחות שלי חזרה ממנו".
איך את מתמודדת עם האובדן, עם הזיכרון?
"במשך שנתיים כתבתי שני ספרים. התחלתי לכתוב לו מכתבים. הספר "ממני אליך" מאגד את המכתבים הללו, בהם אני משתפת אותו בחוויות שלי, באירועים, שמחות, חגים.. לפעמים באמצע שטיפת רצפה אני פתאום רוצה לכתוב לו משהו, אני עוזבת הכל וכותבת. הספר השני, נורי הגוזל, מיועד לילדים ומספר את סיפורה של משפחת ציפורים שגוזל אחד שלה נעלם ומחפשים אותו. הכתיבה מהווה תרפיה, היא משחררת, והיא צמחה ממני בטבעיות כהמשך לזה שאהבתי לכתוב גם קודם.
מלבד כתיבה, התחלתי ללמוד ציור ונגינה על חלילית. למדתי לצייר אצל הצייר יעקב חייט, מי שגם אייר את נורי הגוזל, והתחלתי לנגן על חלילית. מעולם לא ניגנתי קודם. כל הדברים הללו נתנו כח, הפיגו עצב. זה מה שגם אורי היה רוצה, שהשמחה שלו תמשיך להתקיים."
יש הבדל בין ההתמודדות בתחילת הדרך לבין ההתמודדות שנים אחר כך?
"אם אומרים שהזמן עושה את שלו, אז הזמן לא עושה את שלו.. הגעגועים לא מרפים, אבל יחד עם הגעגוע החלטתי שאני ממשיכה, וזה כולל את הכתיבה, הציור והנגינה שעסקתי בהם בעיקר בשנים הראשונות. בשנים האחרונות אני שומעת הרבה שיעורים: יש מדרשה בישוב, יש שיעורים בליקוטי מוהר"ן של ר נחמן מברסלב, ימימה, שיעורי אמונה.. זה מחזק אותי. גם אורי עבר תהליך של חיזוק משמעותי בלימודיו - כשסיים את לימודיו בישיבה התיכונית בקרני שומרון, למד במכינה בעלי, וכשחיפש מקום להעמיק עוד מצא את הישיבה במעלות שם הוא התחזק וחיזק את הסביבה שלו, עם פעילות למען רווחת הקהילה שהוא יזם.
גם במשפחה התחדשו דברים- ילדי שהתחתנו, נכדי שנולדו. זה מעניק הרבה סיפוק. ועם השמחה הגדולה שיש בהמשכיות הזאת.. עד עולם אתגעגע לנכדים שלא יוולדו מאורי".
מה גילית על עצמך בעקבות הצורך להתמודד?
גיליתי שלא ידעתי שיש לי כוחות. אנשים סביבי אמרו לי שאני חזקה ומתמודדת, למרות שזה לא קל. בעבר הייתי יותר סגורה והיום נפתחתי, ואנשים שמצויים סביבי במשברים שונים - אישיים, כלכליים וכו - אני מוצאת עצמי איתם כדי לחלוק את הכוחות הללו, לחזק ולהתחזק. למדתי לשנות את סדרי העדיפויות שלי, היום מה שחשוב לי בקרב ילדי זה שהם יהיו שמחים. לימודים וציונים באים אחרי זה, הרבה יותר חשוב שיהיו מלאי שמחה.
הכלה מחכה לחתן
לסיום שאלתי את לבנה איזה מכתב מתוך הספר שכתבה הכי מדבר אליה, הכי מהדהד בה.
היא חושבת לרגע ואומרת שיש כמה, ובוחרת במכתב שנכתב בעקבות הכנסת ספר תורה לביהכנ"ס ביישובה יקיר, מכתב הפורט על הנימים הדקים בקירבה של כל אם, כל אשה המייחלת לבן זוגה, לילדהּ.
בס"ד
יום רביעי י"א בסיוון תשנ"ט
(יום רביעי כמובן, איך לא?)
בשעה 18.00 בערך יצאה מביתנו תהלוכה רבת משתתפים לכיוון ביה"כ ביקיר.
בראש התהלוכה היתה חופה כשמתחתיה עומדת כלה.
כלה יפיפיה, לבושה לבן וכלה אומרת הוד והדר. כל המבטים נישאו אליה לראות את יקר יופיה. יש שהביטו מתוך בכי ויש שהביטו מתוך שמחה.
בשונה מכל חופה אחרת, הפעם הכלה היתה לבדה, חתנה לא הגיע. ומאחר והכלה הרגישה בודדה, היא נישאה על כפיים. כל אחד חשק להחזיקה בזרועותיו וכשהיא מסובבת בתנועות ריקוד הנה והנה, לא פסקה מלחפש בעיניה אחר חתנה - אהובה.
כך הגיעה התהלוכה עד לרחבת ביה"כ. שם ברחבה, חיכו לבואה של הכלה, כלות אחרות ותיקות יותר. הן יצאו לקראתה בריקוד ובשירה והיא, לאחר שהוסרה החופה, הצטרפה לריקוד ולשמחה בחיוך ובאושר כשהיא מסתירה בלבה את העצב הגדול על העדר חתנה.
כשהסתיימו הריקודים, נכנסה הכלה בכל יופי הדרה לביתה החדש.
מידי פעם יפתחו דלתות ביתה והיא תצא לרחבת ביה"כ לשמוע דברי תורה שיצאו מתוכה.
כשתשב בביתה מכונסת בעצמה, תמשיך להמתין לחתנה שיבוא וישאנה בזרועותיו ולשמוע את קולו כשהוא קורא מתוכה דברי תורה ודברי אלקים חיים.
אתה חסר ילד, גם אני מחכה לך
אמא
הדימוי בו בחרה לבנה, של כלה מצפה תחת חופתה, נוגע בעיני ואני חשה בו את המכאוב ואת החוסר, אך לצידו, את ההווה המורכב שבתוכו דואליות תמידית של שמחה ועצב, ומציאות שממשיכה לה ומתקיימת, עם נישואים וילדים, וחיים חדשים שמביאים איתם לעולם שמחה רבה לעולם, כרוחו של אורי.