הפעולה יצאה לדרך. כוחות שריון והנדסה יצאו את שער המוצב, חוצים את גדר המערכת אל תוך שטח לבנון. בעיני החיילים אפשר היה לראות את החששות הכבדים. כולם ידעו לקראת מה הם הולכים. רבים מבין החיילים - גם אלה שאינם חובשי כיפות - לחשו תפילה או שלפו מכיסם כרטיס קטן עליו רשומה התפילה הנאמרת לפני יציאה לקרב. תפילה זו כוללת את תפילת הדרך, תפילה לפני קרב, אמירת שמע ישראל וקבלת עול מלכות שמיים.
הדבר היה טבעי לחלוטין. ישנם מצבים שהאדם מבין בהם מי הוא באמת ומה כוחו. מצבים שבהם לא יעזרו לך הכסף וההון שברשותך, לא התארים האקדמאים שהצלחת לרכוש ובוודאי לא הכבוד הגדול שרוחשים לך בבית. הינך ניצב לפני ריבונו של עולם: אתה והוא והחיזבאללה! באותו רגע חש אתה שאין עוד מלבדו. שבריר שנייה והכול יכול להיגמר. אולי עוד הלילה תהיה במחיצתו. אני בטוח, משוכנע, שרבים מחיילים אלה גם הרהרו בתשובה באותם רגעים.
גם אנחנו היינו מוכנים לכניסה ללבנון. בדקנו בכל רגע את האפודים; כוננות מלאה: תחמושת, מים וציוד סריקה. כל אחד נשא על גבו תרמיל כבד של ציוד, נוסף לאלונקות שהיינו צריכים לשאת עמנו. רכונים סביב מפה, תִדרך אותנו משה הסמג"ד כדי שנכיר טוב יותר את ציר התנועה; כמו כן וידא שכולנו אכן בכוננות המתאימה. האחריות המבצעית לתנועה הייתה על כתפיו. ידענו שיש אפשרות שתוך כדי תנועת הכוחות ישתנה הציר, ולכן האזנו כל העת למכשיר הקשר כדי לדעת מה מצב הכוחות. במוצב שרר שקט. חיכינו בדריכות לפקודה.
הרגשתי שאני מוכרח להתקשר הביתה, למסור נשיקות לאשתי ולילדים שאני כל כך אוהב. השיחה הייתה קצרה ומהירה ומייד אחריה כיביתי את הטלפון.
בחצות לילה קיבלנו פקודה להתחיל לנוע לכיוון הגדר. הטנק הפגוע נגרר והולך ומתקרב לגבול בהצלחה. לאחר כשעת המתנה נוספת סמוך לגדר, שמענו רעש מנועים הולך וחזק. טנקים חצו את הגבול לכיווננו בזה אחר זה. הלב החל לפעום בחוזקה. האוויר התמלא באבק, ורעש המנועים החריש את האוזניים.
בסביבות השעה אחת הן הגיעו: שתי מפלצות גדולות; המפלצת האחת בדמות כלי הנדסי גדול-ממדים, והאחרת - מחוברת אליה במוט גרירה - הטנק הפגוע.
נעזר באלומות האור של הטנקים האחרים ובעמוד תאורה קטן שניצב במקום, בחנו עיניי את הטנק בקפידה. קשה היה לראות. התאורה הייתה חלשה מאוד ואבק רב הכביד עוד יותר. לקסדות של כל אחד מאיתנו היה מחובר פנס ראש. הבטתי על הטנק הגרור והרגשתי כאילו מלאך המוות מרחף מעליו. אם אכן נכון הדבר, הרי הוא מרחף שם כבר למעלה משלושים שעות.
כמו הרוגי בית"ר
קצין צעיר ניגש לעברנו אוחז בתרמיל צבאי קטן. הוא לא טרח להציג את עצמו ורק אמר: "התיק הזה היה בתוך הטנק. מה לעשות איתו?"
פתחנו את התיק; בתוכו היה זוג תפילין ולצִדו ספר קודש. צמרמורת אחזה בי. התחלתי להרהר בדמות ששוכבת לה שם בפנים. הורינו לקצין שבשלב זה יעביר את התיק ליחידת האם של החיילים-החללים. הקצין הצעיר דיווח לנו חלקית על אודות מצב החללים בטנק והכין אותנו לקראת הכניסה לתוכו. לאחר שעזב אותנו, תדרך אותנו המג"ד תדריך מקצועי אחרון לקראת הכניסה, שבסופו אמר: "היום ליל ט"ו באב, היום שבו הובאו לקבורה הרוגי בית"ר, לאחר שהרומאים טבחו בהם ולא אפשרו עד אז להביאם לקבר ישראל".
התקרבנו לטנק. פרסנו את האלונקות ואת יתר הציוד והתכוננו לכניסה. למעלה משלושים שעות עמד הטנק דומם ובתוכו החללים; ממתינים לפינוי, שוכבים בחום הקיץ הכבד בתוך גוש מתכת לוהט ללא אוורור. מרחנו מעל השפה משחה מיוחדת הדוחה ריחות חזקים, אטמנו את האף באטמי-אף וכיסינו את פינו במסכת מנתחים. על ידינו עטינו כפפות גומי ומעליהן כפפות עבודה גסות. ניגשנו לדלת הכניסה האחורית של הטנק. עוד בטרם פתחנו את הדלת, עבר את כל מחיצות המגן ועלה באפינו ריח חריף ביותר. ניסינו לפתוח את הדלת, אך ללא הצלחה. הדלת הייתה תקועה ואי-אפשר היה לפותחה. לבסוף מצאנו פתרון: זזנו הצידה והתרחקנו מהטנק. דחפור צה"לי ענק הרים את כפו הענקית והוריד אותה על דלת הטנק. לאט לאט הלכה הדלת ונפתחה. גל ריח חריף ביותר שאי-אפשר לתארו פרץ החוצה.
"איך אפשר להיכנס פנימה?" חשבתי לעצמי.
מפגש עם מלאך המוות
חושך. הטנקים שהאירו קודם את האזור נעלמו להם. נשארנו עם עמוד התאורה שבקצהו פנס קטן שניצב לו מעל, עם פנסי הראש שחבשנו לראשנו ועם אור הירח.
ירח מלא של אמצע חודש אב ניצב במרכז השמים השחורים. ירח בודד אשר ליווה אותנו פעמים רבות במלחמה ובחן בקפדנות את עבודתנו. גם כאן הביט הירח עלינו, על הטנק הדומם ועל החללים שבתוכו במבט חודר. בו-זמנית, צפה הירח בעצבות גם באמהות ובאבות, בנשים ובילדים הבוכים והכואבים אי-שם בבית, כל כך רחוק מאיתנו.
...
נדרשתי להיכנס פנימה כדי לסרוק ראשונית את פנים-הטנק. הרגשתי שאני עומד להיכנס לגיהנום למפגש עם מלאך המוות. שאפתי הרבה אוויר ונכנסתי לטנק.