הכל התחיל לפני עשרים ושתיים שנים. הבעל שלי, משה, או כפי שכולנו קראנו לו "מועלם" סיים אז תפקיד מפקד פלוגה בגולני, והגיע זמנו לצאת ללימודים. במשך מספר חודשים ניסה מועלם לשכנע את מפקדי הצבא, מקבלי ההחלטות, שגם קצין מגולני, אם זה רצונו ואהבתו, יכול ללמוד הנדסת חשמל. מועלם ניסה לחיות כל חייו בשילוב מופלא של עשיה לטובת הכלל יחד עם מימוש האהבות הפנימיות שלו, וגם לימודי הנדסת חשמל באו מאותו מקום. אני, הוא אמר, רואה בצבא שליחות אמתית, אבל בתוך השליחות יש אותי האדם, הפרט, שכדי לעשות את שליחותי הכי טוב שאפשר אני חייב לטפח גם את נקודת הציון הפנימית שלי - האהבות, האמונות והערכים לאורם אני מנסה לחיות.
כחודש לפני תחילת הלימודים זה הצליח והצבא אישר למועלם ללמוד "הנדסת חשמל".
המקום היחיד בארץ שהסכים לקבל את מועלם בתהליך רישום מזורז היה המקום הנפלא הזה שהפך ברבות הימים לבית בשבילנו - אוניברסיטת בן גוריון. הגענו מחיפה לבאר שבע, שבוע לפני תחילת הלימודים, עם תינוקת בת שלושה שבועות והתחלנו.
מועלם התחיל ארבע שנים אינטנסיביות - מלאות וממלאות. לימודים, עבודות, מבחנים, תרגילים, וגם הרבה חברים חדשים, מרכז ספורט וקולנוע בחלק מימי שלישי בערב.
אני העברתי לכאן את סוף לימודי התואר הראשון בסיעוד ובמקביל התחלתי בעבודה בבית החולים. באר שבע הפכה לבית, מקום מפרגן, מחבק, תומך מלא באנשים שאמת וצניעות הם נר לרגליהם. החיים שלנו הלכו והתקדמו, הלכו והתמלאו באושר ועשיה כשבמרכז האוניברסיטה ובית החולים.
עד כדי כך התמלאו, שנעם ביתנו הבכורה בחרה לברך את ילדי הגן ביום הולדתם בברכה "כשתהיה גדול תלך לאוניברסיטה".
בסוף הלימודים מועלם בחר לחזור לגולני ולדחות את העיסוק בהנדסת חשמל בכמה שנים.
ביום שלישי בערב, אור לכ"ח שבט תשנ"ז 4/2/97 השתנו חיינו.
שני מסוקים שהטיסו לוחמים ממחניים למוצבי בופור ודלעת בלבנון התנגשו והתרסקו.
באסון נהרגו 73 לוחמים וביניהם מועלם אהובינו. מועלם נהרג עם חייליו - חבריו, איתם היה בלבנון במהלך חודשי חייו האחרונים. כל אחד ואחד מהנופלים הנו עולם ומלואו, וההפסד הוא בראש ובראשונה לנו המשפחות ולעם ישראל כולו. חייהם של כל מי שאהב והכיר את מועלם השתנו באחת. חדר לליבנו כאב שאף פעם לא יחלוף, הצער והגעגועים רק הולכים ומחריפים בחלוף השנים, אבל מתוך הכאב והעצב בחרנו בחיים, אנו רוצים לשמוח ולצמוח, אנו רוצים להיות אנשים ערכיים ובעלי אמונה ודרך זה לזכור ולהזכיר את אהובינו שאינם.
אנו בוחרים לזכור את מועלם אהובנו דרך האהבות, האמונות והערכים שהיו חשובים לו.
מתן המלגה מסמלת את אהבתו העזה ללימודים, לספרים למילה הכתובה. לימודים בהם השקיע רבות. נהנה מכל גילוי וסיים תמיד בהצטיינות. מתן המלגה כאן באוניברסיטת בן-גוריון מהווה בשבילנו את הקשר העמוק עם הבית שיש לנו כאן, בית פתוח ואוהב.
ישנם כאן אנשים רבים שעזרו לנו במהלך כל השנים בחייו של מועלם וביתר שאת אחרי מותו, וזו הזדמנות גדולה בשבילנו להגיד תודה, להוקיר ולהעריך את האכפתיות, החום והאהבה שזורמים אלינו כל השנים - הדבר אינו ברור מאליו, ואנו מאוד מעריכים את זה. עצם נתינת המלגה מהווה סמל וסימן למרכזיותה של הנתינה בעיני מועלם. נתינה לכל מי שנזקק בלי היסוס, בלי לחשוב שבכך אני טוב מהאחר. מועלם ראה בכל אחד ואחד קודם כל את האדם שבו ולעולם ניסה להיות לעזר לכולם וסובלן לדעות ואמונות שונות.
אני מרגישה שאירוע זה עוזר לי, לנו בקריאה לכולם לעשות מאמץ להיות טובים יותר בכל תחומי החיים, כדי להיות ראויים לקורבנם של אהובנו שאינם.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם הבית היהודי