הרהורים ליום הזכרון

ביום זה אני מתקשה להביט בפני הציבור שקטגורית פטר עצמו מלהיות חלק במסכני עצמם למען כלל ישראל. ביום זה, כשאני מעלה את לנגד עיני את תלמידי החכמים שהיו שותפים לי - בין כרבנים, בין כחברים ובין כתלמידים, והם קבורים בשורות בתי הקברות הצבאיים, אני מתמלא מרירות עצומה על מי שפטר עצמו מלהיות שותף עימי. אין אני חפץ ח"ו ברעתו, ולא אנוחם כאשר אחר ייפול, אך שותפות זו בנשיאה בעול היא חלק מהותי ממני, וכשהיא לא מצויה - איני מוצא מנוח לנפשי.

למעלה מכך, ביום זה אנו מעלים על נס את אחדות האומה, ואת העובדה כי בני אב אחד אנחנו. אחד מגורמי הפילוג המרכזיים, והשנאה המוצפת ברחובות, הוא השתמטות בחורי הישיבה מהצבא. קשה למצוא נושא המפלג את האומה יותר מאשר אי השותפות ואי ההגינות שבשחרור בחורי הישיבה מסיכון נפשם למען האומה. פעולות רבות הנעשות למען יהדותה של מדינת ישראל קורסות בשל עוצמת הנטירה על כך שקבוצה מתוך האומה הפקיעה עצמה מלהיות עמנו.

למעלה מכך, כל חיי מוקדשים להליכה בדרכי אברהם אבינו לעשות צדקה ומשפט. איזה בסיס מוסרי יש לנושאים את דבר ד, בו כתוב "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה" ? איזה בסיס רוחני יש למי בענייניו הפרטיים הולך לרופא, ואינו אומר כי אין הוא צריך נטירותא, אך אינו שותף בהגנה הצבאית ? איזה בסיס מוסרי יש לבונה לו מקלט בביתו אך לצבא אינו הולך - קטגורית ? מכוחה של יראת שמיים ואמונה עמוקה אני זועק מנהמות לבי - כיצד תפקיעו את דבר ד ואת מצוותו להיחלץ חושים למחנה ישראל ולהילחם מלחמת מצווה ?

בד בבד עם זעקות לבי עולה בי מנגינה אחרת, שמאושרת כל כך על העובדה כי מדינת היהודים פוטרת חלק מבניה משרות צבאי למען יעסקו בתלמוד תורה. אין בי דבר מה יקר יותר מאשר התורה והופעתה במציאות, ואין תנאי הכרחי יותר לקיום התורה מאשר לימודה והקדשת החיים לעיסוק בה. אני מאושר על כך שמדינת ישראל זכתה להביא את התקופה ההיסטורית בה תלמוד תורה מצוי בשיאו, וקשה להצביע על תקופה אחרת בה היו כל כך הרבה לומדי תורה בישראל. כל חיי אני עוסק בלימוד תורה ובהוראתה, ולא זו בלבד, אלא אני עומד בראש ישיבת הסדר בה אין השרות הצבאי מלא (אולם השרות, בסדיר ובמילואים, הוא בקו הראשון, ויעידו על כך שורות שורות תלמידנו המוטלים בבתי הקברות), ומספר הנופלים בעלי הכיפות הסרוגות שאנו מלווים לבית עולמם כל יום..

אני מאמין באמונה שלמה כי זכות התורה שותפה בהגנה עלינו, כי עצם קיומה הוא חלק מהצדקת מספר הנופלים הגדול וכי העולם הרוחני של כולנו הוא מהות חיינו.

ואני, אנה אביא את הסתירה הגדולה שבין שני הקטבים ובין שני הקולות ?

על כן אני הולך ביום זה ומחפש את דרכי הצמצום - הקטנת הפער שבין קול זה לקול השני. אני פותח בתירוצים הרדודים שאף הציבור החילוני שחרר מהשרות כה הרבה חיילים מסיבות שטותיות ועלובות, ולא תהא כוהנת כפונדקאית - אולם אין בדברים אלה כדי לנחם, שכן אין מדובר בשחרור קטגורי, ואלה השוליים של הציבור החילוני - ואילו אצלנו הם המרכז והדמות לחיקוי ? ומעבר לכך - הבזה ננוחם ?

אני ממשיך בציפיות ובתקוות כי הציבור החרדי יתבע מבחוריו שלו - רק מהבטלנים, מאלה שאינם ממלאים את הייעוד הגדול של תלמוד תורה ,לנטוש את עיר המקלט של הישיבות, ולהתגייס לשורות הראשונות בצבא. על ידי כך תוחלש מאוד עוצמת אי ההגינות ואי המוסריות שבשחרור; אני חולם כי בחורי הישיבה יתגייסו למען יעד לאומי, ויימשו את חשיבות לימוד התורה בפועלך, ועוד ועוד מהלכים שיצמצמו את התופעה. אולי יבינו את הריחוק שהם מביאים לתורת ישראל דווקא בשל שמירתם המוטעית עליה ?

ובד בבד אני חולם כי הציבור החילוני יכיר בתורת ד התמימה המשיבה נפש, וישמח כי חלק מבחורינו מקדישים את חייהם לכך, ועושים לילות כימים בשוקדם על תורת אבותינו, ויחפוץ כי בעת שרותו הצבאי ידע כי במקביל ממשיכים העוסקים בתורת ד את העיסוק הנצחי בלימוד התורה..

וכך, עם החלומות והתקוות אני מסתובב ביום זה קרוע ושותת דם פנימי, ואין לי אלא לפרוש את מחשבותיי בפני הציבור - אולי יקשיבו, ויסתמו הרבה מהפער הנורא הזה, ויביאו מזור לדבר ד, ולהופעת התורה, לצדק ולמוסר ולהגינות, ואז יופיעו האהבה והאחווה והרעות מחדש בעולמנו, ונזכה לאחדות התורה וחיים בעולמנו - אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם

כל טוב

המאמר מתפרסם באתר ישיבת פתח תקוה