יציבות. זה היה הרושם הראשוני שלי משמואל. אולי בשל כתפיו הרחבות ובעיקר בזכות התמדתו. יושב היה כל העת ליד הסטנדר בבית המדרש וגורס. גופו הגדול מתנודד קמעא קדימה ואחורה בעת לימודו, והוא אינו מש ממקומו.
הייתה לנו- צעירי התלמידים בישיבת כרם ביבנה, יראת כבוד כלפיו. לא הפרענו לו בשאלות. אולי משום שלא רצינו להפסיקו מלימודו ואולי משום שהיה מן הבחורים המבוגרים, ה'אלטערעס' , אלו שאין שואלים אותם שאלות של מה בכך.
דרכינו נפגשו בשירות הצבאי, כשהוחלט להסב את בני ישיבות ההסדר מחיל רגלים לשריון. מסגרת ישיבות ההסדר הייתה באותם ימים מצומצמת ולפיכך גייסו את כולם, את אלו שרק עברו את פרק הטירונות וגם את אלו שכבר סיימו את האימון המתקדם בצנחנים, בני שיעור ב' עם בני שיעור ד'.
הימצאותם של הבחורים הוותיקים, מהם בעלי הלכה, נתנה אותותיה באווירה ששררה בכל מקום שהיינו בו. את הטון נתנו שמואל וחבריו.
הנה תמונה שזכורה לי מראשית הקורס, כששהינו במחנה נתן, המפקדים הקציבו זמן מצומצם לתפילת שחרית. מיד כשהתפילה הסתיימה החלה נהירה מזורזת אל פתח בית הכנסת. לפתע נשמעה חבטה עזה על הבימה. שמואל עמד והרעים בקולו: 'אף אחד לא יוצא'. התנועה פסקה, ושמואל המשיך: 'מכאן ואילך לא עוזבים את בית הכנסת לפני שאנחנו לומדים שתי הלכות בכל יום'. ובפנותו אל הצעירים, שאימת המפקדים הייתה עליהם, אמר במעין תוכחה:
'אל תהיו מבוהלים כל כך. אנחנו בני ישיבות ולפיכך נתפלל כראוי ולא בחיפזון, ונשמור על דמותנו הרוחנית', ומיד החל ללמד דבר הלכה. היו שם באותו מעמד כשמונים בחורים, ודבריו התקבלו ללא ערעור. אכן היו בחבורה זו בני עלייה רבים ושמואל היה ממנהיגיה הטבעיים.
עוד אבקש לספר על הסוגיה האחרונה שדן בה, והוא כבר בתוך הטנק בואכה גשר בנות יעקב. שלושה מתלמידי ישיבת הכותל באותה עת התקבצו אל אותו טנק. הנהג - שמעון גרשון רוזנברג, המכונה שג"ר, זצ"ל, התותחן - ישעיהו הולץ הי"ד, והטען - שמואל הי"ד. באותו יום, בוקר יום ראשון י"א בתשרי, הכנו בחופזה את הטנקים ליציאה לקרב. הלחץ במחנה יפתח השוכן דרומית לראש פינה, היה עצום. כל טנק שהשלים ולו במקצת את הכנותיו, נשלח מיד לשדה הקרב. לא היה מי שיעצור את הסורים שהיו קרובים לגשר בנות יעקב. נפילתו של הגשר בידיהם הייתה הרת אסון למערכה כולה. גם הטנק שלנו יצא ביום ראשון לפני הצהרים אל רמת הגולן. מאחר שאין עמנו היום עדים מתוך צוות הטנק שלהם שיספרו על מה שאירע בו באותה שעה, אני משער שגם אצלם, כמו בטנק שלי, המשיך הצוות להיערך תוך כדי תנועה לקראת מגע עם האויב ולהשלים בקדחתנות את הדרוש.
והנה בפתח קיבוץ מחניים, השוכן על אם הדרך, עמד חבר קיבוץ והשליך שקית תפוחים לעבר כל טנק שעבר לידו. יש לזכור שכולנו מיהרנו בצאת הצום להתייצב במרכזי הגיוס, וכמעט לא בא דבר אל פינו. מאז שהגענו למחנה עסקנו ללא הפוגה בטיפול בטנקים, כך ששקית התפוחים שהוטלה לעברנו הייתה דבר בעתו. אלא ששנת תשל"ד הייתה מוצאי
שמיטה. בטנק של שמואל התעוררה מיד השאלה בדבר היתר אכילתם של התפוחים. מי שלא היה שם אולי לא יבין את המשמעות של עצם השאלה, אבל כשכל החושים מרוכזים בנעשה בטנק בניסיון לשפר את מה שלא נעשה עדיין בלחץ הזמן, כשעוד כמה דקות תתרחש הפגישה הנוראה עם כלי המשחית, מכשיר הקשר פולט פקודות ללא הרף, הרעב מכרסם, ועם זאת ממשיכים להקפיד על קלה כחמורה - זו תפארת לוחם יהודי.
הרב אייזנטל הוא רב היישוב חיספין, ר"מ בישיבת ההסדר הגולן, בוגר ישיבת כרם ביבנה. המאמר ראה אור בספר 'באי באש' שיצא השנה לזכרו של הרב שמואל אורלן ז"ל