"החללים אינם כל כך חללים. מכוחם דוהרת האומה כולה"

אבישי צייאדה שכל את אחיו מור (מרדכי), שנהרג ב-2003 בהתקלות עם מחבל בג'נין. עם זאת יש לו השגות על אופיו הנוכחי של יום הזיכרון, "המשא שאנו נושאים, אינו משא פרטי אלא לאומי"

חדשות כיפה 01/05/17 12:13 ה באייר התשעז

אין פצע גדול יותר וכואב יותר מלאבד אדם קרוב, ואינו דומה קשר דם לקשר חברים גדול ככל שיהיה. יתרה מכך, גדול הכאב כשהאבידה היא מוערכת וידענו ערכה במידת מה לפני הפרידה.

לצד זה חשוב להבין כי המשא הזה שאנו נושאים, אינו משא פרטי, אלא משא לאומי שעם ישראל נושא עמנו.

לא מדובר רק בהזדהות עם הכאב הפרטי של המשפחות ולא רק בשותפות עם אותו כאב. אלא כאשר אחד מבני האומה היקרה הזו נופל, ברור לכל אחד שזה איבר מאיבריו.

כשמצליחים לפגוע בנו, במישהו מאיתנו, פגעו בכולנו ופגעו בכבודנו הלאומי. קל וחומר כשמדובר בחיילים שנשלחו לשם כך בשם כולם לשמור על חוסננו הלאומי. ומה שמתברר ביום הזיכרון הוא בדיוק הפוך.

היציאה להלחם, היציאה לשדה הקרב, היא כולה רוויה בשאיפה אחת "להשבית אויב ומתנקם" לשמור על כבודנו, כבוד עם ה'. וכשמתרחש מאורע מצער של אובדן תוך כדי שאיפה זו, תוך כדי שירות צבאי, אין חותמת של חיים בולטת יותר ממוות כזה שכולו אומר כבוד. כבוד לאומי.

גבורתנו הלאומית רק הולכת ומתברכת, הולכת וצועדת בצעדי גבורת לוחמינו שממשיכים לצעוד בשבילי הנצח של ניצחיות האומה, האומה שהיא אומתנו היקרה שלמענה כולנו מוכנים לסכן את חיינו, כמו שלימדונו רבותינו הלוחמים.

יתכן שהעיסוק רק בנו במשפחות השכולות יכול להשכיח את שאיפתם של כלל הלוחמים שהיו מוכנים למסור חייהם למען תקומתה של האומה. וזהו חותם חייהם.

החללים אינם כל כך חללים מכוחם דוהרת האומה כולה.

אחיו של אבישי, מור (מרדכי) צייאדה שירת כחובש פלוגתי בגדוד 51 בגולני. הוא נפל בשנת 2003 בחזרה מפעילות מבצעית בג'נין, לאחר שהוא וחבריו לכוח נתקלו במחבל. בזמן שירותו הצבאי כתב מור: "בעת שאנחנו נותנים- אנחנו מקבלים. כשאנחנו סולחים-סולחים לנו. וכשאנו מתים- אנו נולדים מחדש לחיי נצח".

 

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן