"זאת הארץ", כותב עמוס קינן, "שנחרבה יותר מכל ארץ אחרת בעולם, ונבנתה יותר מכל ארץ אחרת בעולם." בכל מקום אשר תפנה בארץ, אם שמיכת הבטון והאספלט עוד לא כיסתה אותו, תמצא שברי חרסים לרוב. השברים הקטנים הללו הם שרידים לדורות עברו. עדות דוממת לערים, לסוחרים, לממלכות ולמלחמות. רוב העדויות העתיקות דוממות הן, אך פה ושם נמצאו מעט עדויות כתובות, על מגילות, חרסים או גיליונות פפירוס. עדויות המכניסות חיים וצבע לסיפורי העבר וחידותיו.
שלוש מן העדויות האלה, מספרות לנו על קרבות אחרונים, אשר בכל אחד מהם ירד המסך בארץ על תקופה של גבורה וקוממיות. שלוש עדויות המזכירות לנו שהגבורה היהודית הלוחמת והגאולית, הזקופה והנחושה, לא החלה לפני 100 שנות ציונות, ולא נסתיימה לעולם. אני חושב שאין כמו עיון בעדויות אלו, כדי להבין את גודל קרבנה של האומה במהלך הדורות, ומתוכו את גודל תקומתה.
"כי לא נראה אׂת עזקה"
כמה ספרים נכתבו על נפילת העיר העתיקה במלחמת השחרור. מלאים פרטים קטנים על האנשים, השמות, המאורעות והרגשות שמאחורי גלגלי ההיסטוריה. ולעומת זאת, כמה מעט אנו יודעים על נפילת העיר בפעם הראשונה בידי האויב. מעט מידי מילים מנדב לנו המקרא על ימיה האחרונים של ממלכת יהודה הקדומה. "והיה כאשר נלכדה ירושלים". בארבעת המילים האלו מסכם ירמיהו את נפילת העיר בידי הבבלים. אך אל לנו לשכוח שלצד המצור על ירושלים, בערה הארץ כולה באש המלחמה: "וְחֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל לָכִישׁ וְאֶל עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר" (ירמיהו לד, ז). הפסוקים הסתומים והפרטים המעטים מותירים לנו סימני שאלה, כאשר אנו מנסים להחיות בעיני רוחנו את ימי החושך והאפלה של שלהי מלכות יהודה: ירמיהו מספר על "חיל מלך בבל", אך מה עם חיל מלך יהודה? איזה מן צבא הם היו, מה עבר עליהם ברגעיהם האחרונים? האם מיהרו לוחמי צבא יהודה להיכנע, או שמא ניהלו קרבות גבורה עקשניים עד שנפל האחרון שבהם?
באמצע שנות השלושים, בעצם ימי המלחמה בכובש הבריטי, נתגלה ממצא השופך מעט אור, ונותן מעט נופך אנושי מרטיט, על ימי נפילת ממלכת יהודה. בתוך שרידי השריפה שהבעירו הבבלים בלכיש, נתגלה צרור של שמונה עשר מכתבים מפוחמים, כתובים בדיו על חרסים פשוטים. החרסים מהווים תכתובת בין לוחם ושמו הושעיהו המשמש אולי כמפקד מוצב, לבין מפקדו יאוש ששוכן ככל הנראה במפקדה האזורית בלכיש. בין חתיכות החרס המפויחות אנו מוצאים את המכתב, אולי האחרון, המבשר בדאגה מהולה בחרדה על נפילתה של עזקה.
במכתב שנפתח בברכה: "ישמע ה את אדוני עתה כיום שמועות טוב" מדווח הושעיהו למפקדו על מצבם: "וידע, כי אל משואות לכיש נחנו שומרים, כי לא נראה אׂת עזקה". כמדומני, שהמעמיק לקרוא יוכל לגלות בין השורות את רגשות הפחד והיאוש המתחילים לכרסם בקרב הושעיהו ורעיו לנשק, כאשר הם חשים את טבעת החנק הבבלית מתהדקת סביבם, ואת ההחלטה הנחושה להלחם עד הרגע האחרון, כאשר הם מתחילים לחוש בבדידות האיומה של חזית ללא עורף.
הערים הנזכרות במכתבו המצמרר של הושעיהו מוכרות לנו כערי המבצר האחרונות בממלכת יהודה, לצד ירושלים, כפי שראינו קודם בדברי ירמיהו. והנה אנו מקבלים עדות ראשונית על ימיהם האחרונים של הלוחמים, אי שם במצודה בסביבות לכיש, העומדים נכונים על משמרתם, עד הרגע האחרון.
עזקה נפלה, ואחריה גם לכיש וגם ירושלים והושעיהו ויאוש קרוב לודאי נפלו בחרב הבבלים. אבל לכיש וירושלים קמו לתחייה, והנה הן היום נושבות ופורחות, ממש כמו שניבא ירמיהו אי אז באוזניהם הערלות של מפקדיהם הבכירים של הושעיהו וחבריו הלוחמים, שהיו מצדדים בנביאי האמת כעולה מתוך המכתבים.
לו היית כאן הושעיהו, רואה את צאצאי צאצאיך מיישבים את חבל לכיש ומשתקמים מחורבות גוש קטיף, היית מבין את הקרבן שהקרבת, והיית יודע כי לא לשווא הוא. גבורתך וגבורת חבריך הלוחמים עמדה לנו בימי שיבתנו לציון, ונתנה את הכח ללוחמי המחתרות להקריב את קרבנותיהם למען הקים את ממלכת ישראל על תילה.
יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ
על הלחימה במצדה אנו יודעים הרבה יותר. יוספוס מספר לנו בפירוט מצמרר על הקרבות המתנהלים מול הרומאים בגבורה עילאית. בפרפורי הדעיכה של המרד, שלוש שנים לאחר חורבן הבית השני, נדחקים המורדים לשלושה מבצרים אחרונים במדבר יהודה. ולאחר נפילת מכור והרודיון, נאספים שרידיהם במעוז האחרון - מצדה. עם ההבנה שאין עוד מי שיכול לסייע להם, או לשלוח להם תגבורת, מחליטים המורדים בראשותו של מפקדם אלעזר בן יאיר, להילחם עד הסוף. הם מנהלים קרבות קשים ונואשים בצבא הרומאי המסתער בהמוניו על מצוקי הסלע של מבצרם, ובליל חג החרות, כאשר הם מבינים כי מלחמתם עומדת להסתיים, מחליטים המורדים לא ליפול חיים בידי הרומאים צמאי הדם. אלעזר ואנשיו מחליטים למות מות גיבורים על חרבם שלהם. "ואחרי זאת בחרו בגורל עשרה אנשים מתוכם, אשר ישחטו את כולם... ואחרי כן הפילו גורל ביניהם, למען ישחוט הנופל בגורל את תשעת חבריו, ואחרי המיתו את כולם יטרוף את נפשו בכפו".
סיפורו של יוספוס מרתק ומלא דרמה, אך אין הוא עולה בכושר סיפורו על יגאל ידין, המתאר מאורע המתרחש על אותו הר, 1880 שנה אחר כך, כאשר הוא חופר במצדה. ידין מתאר בהתרגשות כנה את התגלית שלדעתו היא המשמעותית ביותר בחפירה כולה: "יתכן כי אין הוא הממצא החשוב ביותר מבחינה ארכיאולוגית טהורה, אבל בהתגלותו הרטיט וחישמל את כל צוות הארכיאולוגים והמתנדבים גם יחד". קבוצת מתנדבים חשפה בסינון העפר מאחד החדרים אחד עשר שברי חרס קטנים, אשר "על כל אחד מהם היה כתוב שם יחיד, שונה מחברו, אף על פי שכולם נכתבו כאילו באותה יד". החרסים מזכירים לנו את ההגרלה הגורלית והאחרונה, שניתן להניח שאלעזר עצמו היה ממשתתפיה. ואכן, על אחד החרסים נמצא השם "בן יאיר".
אך לעניות דעתנו ישנו ממצא אחד מרתק ומצמרר עוד יותר. הלא הוא ה"פתק" שהטמינה לנו יד ההשגחה בבית הכנסת של מצדה. לאחר אלפיים שנות גלות קשות וארוכות, ולאחר השואה האיומה, מגיע הרמטכ"ל הראשון של צבא ישראל המתחדש, ובחפירתו את המעוז האחרון של מורדי בית שני, הוא מגלה מתחת לרצפת בית הכנסת מגילת קלף, אשר אי אפשר שלא לחוש צמרמורת כאשר קוראים את תוכנה:
הָיְתָה עָלַי יַד ה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת... וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?
וָאֹמַר: ה אלקים אַתָּה יָדָעְתָּ.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה. כֹּה אָמַר ה אלקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם.
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה אלקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה. (יחזקאל פרק לז)
והנה מול עיננו המשתאות, מתוך אבק הזמן המכסה את מצדה, מתברר לנו כי "דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם", ואכן, "אני ה דיברתי ועשיתי". והאדמה הספוגה בדמם של 960 אנשי מצדה ולוחמיה, רועדת תחת רגלי השריונרים הנשבעים שם את שבועתם למדינה ולצבא.
היש לך נחת גדולה מזו, אלעזר בן יאיר? הלא המיתוס שלך הפך לאבן דרך בשיבת הגבורה למקומה הטבעי בקרבנו. לצערנו, אתה ואנשיך כבר אינכם בודדים במעשה הגבורה שלכם. רבים ההולכים בעקבותיכם. שרה אהרונסון, מאיר פינשטיין ומשה ברזני, אורי אילן, וממש עתה - רועי קליין. אשרינו שזכינו לגדול בדור שאלו הם מעשי הגבורה שלו, גבורה של חרות ושל קוממיות. אנו מבכרים זאת על פני גבורתם העילאית של קהילות שו"מ שמתו על קידוש ה בארץ נוכריה בימים אלו של השנה, כאשר צבאות זרים הורגים בהם בדרכם לכבוש את ארצם שלהם.
"אבדו בחרב ואין פליט"
לא הרבה היה ידוע מן המקורות על דמותו המסתורית של בר כוכבא, עד שנתגלו הממצאים הארכיאולוגיים של התקופה בארץ ישראל. מחילות המסתור והמטבעות, כלי הנשק ובייחוד המגילות, מספרים את סיפור הגבורה והחרות האחרון של הארץ הזו, עד לשיבת ציון המתחדשת.
מרד בר כוכבא יצר הדים חזקים בקרב חוקרי תולדות רומי, עד שאמרו כי "בכל ימי קיסרי רומא, אין דוגמא למרד הזה לא בתוקפו ולא באורך ימי המלחמה". ודיון קסיוס, מסופרי רומי, מספר: "גם רומאים רבים נפלו במלחמה. משום כך לא פתח הדריינוס את מכתבו לסנאט בנוסחה השגורה בפי הקיסרים: אם לכם ולבניכם שלום, מה טוב! לי וללגיונות - שלום! "
בתוך מערות המסתור והאימה של בר כוכבא ולוחמיו במדבר יהודה, נתגלו מכתביו הרשמים של "שמעון בן כוסבא הנשׂי על ישראל", וכל המכתבים נפתחים במניין השנים ל"גאולת ישראל" ו"לחרות ירושלים". אך לא האריכו ימי הזהר של בר כוכבא, ובתוך האגרות אנו מוצאים אגרת מטושטשת וקשה לקריאה, אך מהמעט שניתן לקרוא אפשר להתרשם על רוח הכתוב בה: "עד הסוף... שאין להם תקומה.. למצד חסדין... מאלה אבדו בחרב... ואין פליט". כך מצאו את מותם שנים עשר אלף זוגי תלמידים שהיו לו לרבי עקיבא, כפי שכותב רש"ג באגרתו: "והעמיד ר עקיבא תלמידים הרבה והות שמדא על התלמידים של ר עקיבא".
ישראל אלדד, בעצמו מלוחמי חרות ישראל החדשים, התרגש מאוד ממציאת מכתבי בר כוכבא על ידי יגאל ידין, וכך כתב:
"צבא בר-כוכבא היה צבא ממלכתי יהודי אחרון, ובר-כוכבא היה רמטכ"ל אחרון לצבאות ישראל ההיסטוריים. והוא כותב איגרות, מהן השתיירו אחדות והוטמנו בכד, והכד הוטמן במדבר יהודה, ושם הן ציפו כ-1830 שנה עד שנמצאו ופוענחו.
ועל-ידי מי? על-ידי מי שהיה בפועל רמטכ"ל ראשון של צבא ישראל החדש, יגאל ידין. והכל מקרי בהחלט בעינינו, שהרי מקריות גרידא היא שידין הוא ארכיאולוג בן ארכיאולוג ועל כן הגיעו האיגרות אליו. חז"ל, ודאי לא היו רואים בכך מקריות גרידא. אלפי שנים עברו, מאות מלומדים וחוקרים עסקו בנושא, וכי לא אצבע אלהים היא שאיגרות בר-כוכבא מגיעות לידי יגאל ידין, בחינת איגרות מרמטכ"ל לרמטכ"ל 1830 שנה אין צבא יהודי בארץ ואין מצביאים, וברגע שקם צבא ויש מצביא, דווקא לידיו מגיעות איגרותיו של קודמו האחרון! היש דוגמה לכך בתולדות העמים?"
כתב כל דור ודור / ובעוד הצר מבקיע / כל זה נצרר היטב, נגנז בצוק חשֵׁך.../ היה מין בטחון מוזר שזה יגיע / שאין זה סוף / שעוד יהיה לזה המשך. (נ. אלתרמן, הטור השביעי)
והנה דווקא עתה, בימי הספירה, ימי האבל על תלמידי רבי עקיבא ולוחמי בר כוכבא אשר נפלו באש המרד בתקופה זו של השנה, אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. היש מחמאה גדולה מזו לשמעון בן כוסבא המצביא והנשיא? יום זיכרון חדש מתאחד עם ימי הזיכרון הקדומים שנקבעו מקדם, מאז ימי התלמוד והגאונים. זיכרון נוגע בזיכרון, ודמים בדמים נגעו.
לא אבדתם בחרב, שמעון. מה רחקו ראות עיניו של רבי עקיבא נושא כליך. הנה יושבים זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ונהנים מפירות מלחמתך הקדומה, שפילסה את הדרך לחירותם.
ברוכים ההולכים
עלינו לזכור שלא אנו המצאנו את גבורת החרות הישראלית עם השיבה לארצנו, אלא הגבורה הקדומה הצפונה בקרבנו, נתעוררה מתרדמתה. הד קולם של בן יאיר ובן כוסבא שואג מקרב לוחמינו.
ברית אחת קושרת את הושעיהו ויאוש ממלכות יהודה, את אלעזר בן יאיר מימי בית שני, את בר כוכבא נשיא ישראל ואת 22,305 הנופלים שלנו. ברית הדם והאדמה, ברית החרות והקוממיות, ברית המלחמה והמלכות. הקרבן שלהם, לוחמי ישראל הקדומים, שדם גבורתם זורם בעורקי חיילינו, לא היה לשווא. הנה אנו פה, מגשימים את חזון הנביאים מימי הושעיהו הלוחם, ואת אמונת רבי עקיבא נושא כליו של בר כוכבא.
לא רק 22,305 נופלים עלינו לזכור ביום הזיכרון הזה, כי הרבה יותר מ-59 שנות זיכרון צרובות בנו. כאשר תנשוב הצפירה בינות לברושים בבתי העלמין, נסגור את עפעפינו ונראה מול עינינו "חיל גדול מאוד".
החַיל הגדול הזה, חֵיל דורות רבים, הקרבנות הרבים שהקריב על מזבח הארץ הזו, והדם הרב שניסך על אבניה, הם המחברים אותנו אל הארץ הזו בקשר של נצח, שלא ינתק.
כדי לרמז על חיבת הארץ... רצה להזכיר גם את התכונה הטבעית שנתקשרה באומה לחיבת הארץ על ידי שפך הדם של גיבורי ישראל, ששפכו דמם בקנאה רבה בעת המלחמות, כאשר רצה האויב המחריב לקחת מהם את ארצם ולגרשם מתוכה. הדם האדום הזה, המורה על דבקות טבעית של מסירות נפש, הקבועה באומה בקשר עם החיבה הנצחית של הארץ, הוא מתקשר עם ברית הקדושה של הארץ, עד שכל סיבות שבעולם לא יוכלו לנתק את הקשר הקדוש הזה (עין איה שבת, פי"ד, ד)
ברוכים ההולכים, אשריהם כי הם יהודים חמושים
על אדמת ישראל תחת כיפת השמים.
נוקמים קשי מעש, אילניים, חמי לב..
והם כמין אש גוברת על כל מים.
ההולכים ופושטים אלי נגב וגליל
ההולכים ועולים לירושלים
ובבשרם רינת כיסופים והמית יגונים כבושים.
איתם הולכים במצעד-חיילים לוחמי השם הקדומים,
בצללי אורנים וריחות אורנים לעת ערב.. בחמת דימדומים.
והולכים איתם צאלי יהודים חילים מן צבאות זרים,
שנפלו בשדה קטל נכרי למען הוד וכבוד דגל קיסרים..
והולכים איתם כמהי גאולה וצופי-לנס עדי כליון עין,
שמצאו תיקונם עכשיו, אחרי הרבה-מאוד-מות לבלי כלי זין,
בכלי זינם ורכבם של צעירי ישראל עכשיו בהררי ירושלים
ובנגב מטה ובגליל מעלה ובסמוך למעלות אפרים..
יהודי גבורות על חרב כבודם תחת כיפת השמים
(שיר הברכה, אורי צבי גרינברג)