אדם המשוטט בבית קברות נתקל במצבה עליה כתוב: "פ"נ ... עו"ד דגול ואדם ישר..."
"מוזר", הוא חושב לעצמו, "איך קוברים שני אנשים תחת אותה מצבה?"
מוכר וידוע הוורט הציני "אחרי-מות-קדושים-אמור", המבוסס על רצף הפרשות של ספר ויקרא, שכמעט תמיד חלות בסמוך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. המהדרים טורחים להזכיר שלפני "אחרי-מות-קדושים", ישנה פרשת "מצורע"... האם אמירות אלו הן אכן לעג להספדים חלקלקים, או שמדובר בביטוי אמיתי למשהו עמוק יותר?
מובן שמתעוררת אי נוחות מסויימת מייפוי המציאות לאחר פטירתו של אדם. החל מהגמרא בה יש הסתייגות חריפה מהספדי שוא, וכלה בר אריה לוין שביקש שלא יספידו אותו, על מנת שלא יאמרו דברים לא נכונים. יתכן וניתן להתבונן אחרת על הדברים.
מהתבוננות בפשטי המקראות אנו מבחינים בעובדה המעניינת, שמותם של נדב ואביהו - שנכנסו אל הקודש שלא כדין - מהווה הקדמה, או טריגר, לשתי פרשיות המדברות על כניסה נכונה לקודש: האחת בפרשת שמיני, ביחס לכל הכהנים; והשנייה בפרשת אחרי מות, ביחס לכניסתו של אהרון לקודש הקודשים. יוצא אם כן, שדוקא מותם של נדב ואביהו גורם לתוספת קדושה ועבודת ה!
עובדה זו מלמדת על תפיסה עקרונית של התורה ביחס למוות, העומדת בניגוד לתפיסה האלילית. תפיסת התורה מתבטאת באיסור השריטה וההתגודדות על המת, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים, כחלק מהאיסור הרחב יותר של הליכה בחוקות הגויים. בפרשיות בספר ויקרא המגיבות על מות נדב ואביהו אנו יכולים לראות אמירה מהותית: מול תפיסה של המוות כסוף מוחלט של האדם ואי יכולת להתמודדות עם עצם המוות, הגוררת מעשי ייאוש וצער קיצוניים, מציבה התורה אלטרנטיבה, התייחסות שונה.
"טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ". מה כל כך טוב בהליכה לבית האבל? מה אמור החי לתת אל ליבו? אנסה לענות על שאלות אלו בעזרת שני סיפורי אובדן אישיים.
במהלך מלחמת לבנון השנייה, נפל סגן לוטן סלווין, מ"מ בחטיבה 401. יצא לי להכיר את לוטן באופן אישי במשך ארבעה חודשים בהם היינו יחד בבסיס שיזפון. כאשר שמעתי על כך שנהרג, ניסיתי לתאר לעצמי מה יכתבו עליו בעיתון: שהיה מפקד מצטיין, חבר אהוב, חכם, מצחיק, מוכשר - פשוט בחור מדהים, מיוחד במינו. בטח מי שיקרא את כל הסיפורים והתיאורים, יקח אותם בערבון מוגבל, מתוך הנחה שדברים שנכתבים על המת הם מוגזמים. אבל איך אני - שהכרתי אותו באמת ויודע שהוא אכן בחור מדהים - איך אוכל להסביר ולשכנע שהוא באמת היה כזה? שבאמת לוטן היה הכי טוב? שלכולם היה ברור שיגיע רחוק? שכל מה שיכתבו עליו הוא לא הגזמה?
הסיפור השני הוא על שכן מהבית ממול - צביקי סטיסקין - שנהרג בתאונת דרכים. את צביקי, בן גילי, הכרתי מכיתה א. כמעט 20 שנה. אחרי היכרות ארוכה ורבת שנים, באמת מרגישים שמכירים בן אדם - על תכונותיו הטובות יותר ופחות. יש דברים שניתן ללמוד ממנו, ודברים אחרים בהם הוא עולה לנו על העצבים - כמו כל אחד אחר. ואז, בוקר אחד, מודיעים לנו שזהו. הוא מת. ואז מתחילות המחשבות והזכרונות. עוד פרט ועוד שביב זיכרון, ואני יושב נדהם: איך פיספסתי? איך לא הכרתי? למה לא ניצלתי יותר את מה שהיה כל כך קרוב? אדם אחד, עם כל כך הרבה מה ללמוד ממנו, כל כך הרבה מה לקבל! איפה הייתי כל הזמן הזה?
מותם של אנשים קרובים לנו מפגיש אותנו עם שתי מידות ביחס לסובבים אותנו: "ניצול הזדמנויות" ועין טובה. במהלך שגרת החיים שלנו אנו לא טורחים להתפעל ולהתרשם מן המובן מאליו, גם כאשר ברור לנו שהוא מיוחד. אנו מוקפים באנשים מיוחדים כל כך, אך בדרך כלל הם לא זוכים להכרה מיוחדת מצידנו. אנו לא טורחים לציין את הערכתנו למעשיהם החיוביים, אם אנו בכלל שמים לב אליהם. וזו המידה השניה - עין טובה. אנו נוטים לחפש אנשים מיוחדים, יוצאי דופן, בעלי תכונות מדהימות, כאשר מתחת לאפינו מסתובבים להם אנשים "רגילים" שבעצם הם מדהימים. יהלומים לא מלוטשים. או שמא - עין לא מלוטשת. הרי כאשר חלילה קורה אסון - כל התחושות הפנימיות יוצאות החוצה. אנו נזכרים באותם יהלומים אבודים, שהיו כל כך קרובים, מובנים מאליהם, עד שבכלל לא שמנו לב לקיומם.
את זה צריך החי "לתת אל ליבו". את תשומת הלב למה שיש. לאנשים שסביבנו ולתכונותיהם, לנקודות הטובות הנמצאות בכל מקום, אך שטף הזמן והחיים מסתירים אותם מאיתנו.
נראה לי שזו משמעות האמירה "במותם ציוו לנו את החיים"; במותם שלהם, ציוו לנו את ההתבוננות ותשומת הלב, לאלו שנמצאים עמנו ועדיין חיים.
אריאל זויננפלד חבר פורום אשכול ולומד במכללת הרצוג