תפקידו של הזיכרון בחוויה האנושית הוא להעלות ולהחיות את שהיה ולהנציח אותו בהווה. לראות את הזמן העכשווי לאור העבר ובכך להעניק לו נופך של גאולה. בהסרת הארעיות שבהווה אל מימד הנצח של הקיום האנושי.
יום הזיכרון זהו יום שבו העם מתייחד עם יקיריו, אלו שבתודעתם היו מוכנים - וכך אף עשו - להקריב את חייהם למען החיים של כולנו. דרכי הביטוי האנושיים להתייחדות עם הזיכרון הכואב והמיוסר משתנים בהתאם לערכי התרבות של בני המקום. כל ביטוי מבטא את תפיסת התפר של נקודות ממשיות של הקיום שבין חיים למוות, בין מלחמה ושלום. אם זה בעמידה בצפירה שבה כל אדם מכונס בתוך עצמו פנימה ומתרכז באירועי העבר, אם בשתיקה, בכי או מספד, חיבוק או שירה ואף תפילה.
בעולם המערבי נהגו לפזר פרחים לנופלים אולי כדימוי לנופל כפרח שנגדע באמצע חייו, פרח שמבטא חיים שממשיכים לאורם של הנופלים. יש בזה משהו יפה ונוגע ללב. ובאמת ביום הזיכרון ניתן למצוא בבתי הקברות הצבאיים תנועות נוער שמחלקים פרחים לקרובי הנופלים לאות הזדהות הכרה והערכה ליקירם. אות הזדהות של המדינה ושל העם.
העולם היהודי שידע במשך חייו את טעמם של הסבל והשכול, העניק לזיכרון האנושי מימד של נצח בקדושה האלוקית על ידי מסורת של תפילה. הנופל נוכח בליבות יקיריו בעזרת התפילה המגשרת בין העבר להווה בין האלוקי לאנושי, התפילה שמהווה גילוי משותף של כאב של בני משפחתו.
יהודה תמם איש ירושלים שבן דודו נפל במלחמת לבנון הראשונה, נוהג לעלות עם המשפחה בימי הזיכרון לפקוד את קבר יקירם. יהודה מספר שבמשך השנים הוא הרגיש בחסרונה של התפילה ביום הזיכרון עבור משפחות ישראליות חילוניות. אנשים שמגיעים אל בית הקברות מניחים את זרי הפרחים, ומי שאינו דתי מהבית שמביא איתו ספרי תפילה לא בדיוק יודע מה לעשות. חסרה הייתה לו ולרבים אחרים הקדושה הראויה ליום קדוש כיום הזיכרון המנציח את חללי המדינה.
מעבר לזה, המשפחות שמגיעות ביארצייט של יקירם במשך השנה לא תמיד מוצאות עשרה אנשים לאמירת קדיש ויום הזיכרון הוא יום מתאים למציאת מניין.
לכן בשנה שעברה הוא נקט ביוזמה מבורכת והוציא לאור איגרת מעוצבת באופן מרשים על ידי בן משפחתו בוגר בצלאל שמצידה האחד יש פרקי תהילים שנלקטו על ידי הרב בניהו שמואלי ומצידה האחר נוסח של קדיש. כאשר האיגרת מעוטרת בסמלי העם והמדינה. פרקי התהילים מבטאים במילות הנצח את תפילת הלב שמחברת בין המשפחה, יקירם וריבונו שלעולם.
יהודה מספר שאת האיגרות - בדומה לפרחים - מחלקים חיילי הנח"ל החרדי בכותל ובכניסה לבתי הקברות בירושלים ובתל אביב למשפחות החפצות בכך והביקוש גדול ומרשים. החיילים מחלקים 70,000 עותקים של האיגרת. והרצון הוא להרחיב את הכמות למיליון (ככמות הפרחים המחולקת בכל יום זיכרון) ולהתפרש לכל מקום בו יש בית קברות צבאית.
יש משקל סגולי לכך שדווקא חיילים מחלקים את האיגרת ולכן הצטרפו כמאה חיילי הנח"ל החרדי הנמצאים בשנת הלימודים שלהם וזמינים יותר לפרויקט מהסוג הזה.
כאן שוטח יהודה את בקשתו: "הראיתי בהזדמנויות שונות לאלופים ורבנים שונים במערכת הצבאית ומחוצה לה וכולם הביעו התלהבות והערכה, חלקם אף אמרו שיסייעו להפקת האיגרת בצורה ממלכתית ראויה. אך עד היום טרם נלקחה המשימה על ידי גוף ממלכתי כזה או אחר. לעתים אני מקבל את הרושם שיש כאן התחמקות אלגנטית מנתינת חסות. אינני רוצה על האיגרת שום זכות. אני מוכן לתת את הדיסק ושהמדינה תפיץ את האיגרת בעצמה במאות אלפי עותקים."
בינתיים, יהודה אסף תרומות מאנשים פרטיים משקל לשקל והסתייע במתנדבים רבים שעזרו להכין את כל האיגרת. בית ספר לילדים מוגבלים במשך כמה חודשים סייע בהכנסת האיגרות לתוך ניילונים. העלויות של כל הפרויקט אינן גדולות במיוחד (25 אגורות לאיגרת בסה"כ), והתועלת והמשמעות של איגרת כזו למשפחה יכולות להיות גדולות מאוד. אנשים חילוניים מתייחסים אליה בחיוביות מרשימה. הרצון הוא שדווקא גוף ממלכתי ייקח את האיגרת תחת חסותו ולא גופים פרטיים דתיים כאלו ואחרים. המסר צריך להיות של אהבת חינם ולא ליצור רושם של מיסיונריות דתית.