אביעד,
הבוקר שוב ישבתי בקפה שליד לטרון, ממש לא רחוק מהקיר עליו אתה כתוב ונזכרתי בך. לא פעם זהו מקום מפגש, נקודת ציון או מעבר בין אזורים שונים ואני נכנס לשם. לפעמים גם בשעות בוקר מוקדמות אני תופס לי פינה ומתפלל שם שחרית, נראה לי שהקיר עם השמות זהו אחד המניינים הגדולים באזור. גם אם אני לא עולה עד לקיר, אני מתאר לי בבירור את שמך שם, זוכר את העמודה ואת הגובה בו הוא כתוב. נזכר ומתגעגע.
הבוקר ישבתי עם מנהלי חברה העוסקת בטכנולוגיה חקלאית. כמה עבר וכמה התקדמנו מאז החקלאות שאתה זוכר בשדות המשק. היינו נוסעים מהמושב לתחנת הדלק על אופניים ומשמאלנו היה משתרע שדה פפריקה או חיטה בעונה המתאימה. היינו מריחים בתענוג את ריח הפרדס בכניסה למושב. החקלאות של היום עדיין מגדלת פרדסים וגידולי שדה אבל שופעת טכנולוגיות מתקדמות ומערכות מידע שלא מביישות מטוסי קרב מתקדמים.
על משפחתך הקרובה אני לא צריך לספר לך, הם מבקרים אותך הרבה ואתה מעודכן בכל הפרטים כל הזמן. אין לי ספק בכך.
ועלינו, מה אספר עלינו? רק על בננו הבכור עוד הספקת לשמוע, ממש חודש לפני שנפרדנו ממך. כמעט והגעת לברית ובסוף בשל הכוננות נשארת שם בין כיסופים לעזה בתוך סרבל השריונר שלך. מאז נולדו לנו עוד ארבעה ילדים ובכלל כל משפחת ה"ביחד" גדלה בילדים לרוב, בכל הגילאים. כמה היית משחק איתם אם רק הייתה לך הזדמנות. היית צוחק ומתגלגל ורודף ומדגדג את כולם. אין ספק שלא היה אחיין אחד במשפחה שלא היה רוצה בחברתך.
ואנחנו ממשיכים את החיים. וזוכרים אותך. לומדים ומתקדמים בעבודה. ומוצאים עבודות חדשות ופועלים בארץ ובחו"ל. ועושים מילואים. גם אתה בטוח היית יוצא למילואים והרבה ובשמחה גדולה כמו כל דבר שעשית. גם כשכולם היו מתבאסים שיש להם מילואים כי זה תמיד יוצא בזמן לא טוב, בלימודים, בחופש של הילדים, באמצע פרוייקט גדול בעבודה, ברור לי שאתה היית נקרע מצחוק, היית עולה על המדים ויוצא בשמחה. היית שולח סלפי עם החברים. ואתה אפילו לא יודע מה זה סלפי...
ואנחנו ממשיכים את החיים. וזוכרים אותך. לא פעם זהו כוח להמשיך לעשות. צו חיים שמחייב אותנו למלא את החסר. לא כעול אלא כהוקרת תודה לך. לך ולכל אלו שבזכותם אנו ממשיכים.
מתגעגע אליך מאד, בן דוד יקר.