מה קרה לנו, מה? שואל ישראלי ממוצע על המצב. במקרה הטוב יעווה פניו בתנועה משונה כאומר "בעיות, בעיות"... במקרה הפחות מוצלח יפער פיו לרווחה וממנו יצא נהר גדול של ביקורת ותלונות. "השטחים", הוא יאמר, "כמה צרות הביאו עלינו השטחים האלו. פיגועים, טרור... וזו רק הבעיה הקטנה", יוסיף באנחה, "השחיתות. תתבונן מסביב, השחיתות אוכלת בנו בכל פה, כולם גנבים שם למעלה". אחרי מחשבה קטנה יוסיף ויאמר, "ולא רק למעלה, גם ברחוב אי אפשר להתנהל בשקט. מתעללים בקשישים, פוגעים בנשים... כשהילדים יוצאים לבלות נשמתי יוצאת מדאגה. במועדונים ישמור אלוקים, בכבישים נהגים שתויים. פעם ידענו שלכל הפחות בזמן שהילדים בבית ספר הם במקום מוגן ואין צורך לדאוג. היום... לא רק כריכים יוצאים מן הילקוטים בהפסקה..." מדי פעם יקטע את נאומו, ישיב אוויר לריאותיו וישלח אל החלל שאלה שאינה מצפה לתשובה, "מה קרה לנו, מה?"
כשיותר מידי טוב. המשנה מדריכה אותנו כיצד להתמודד עם קשיים: "על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין עליה" (תענית ג, ח). ככלל כשאנו נתקלים בצרות וקשיים אנו מתפללים לה, מתענים ותוקעים בשופרות, אך יש יוצא מן הכלל: "חוץ מרוב גשמים" (שם). שפע מופרז של גשמי ברכה - גם הוא הופך לצרה לא פשוטה, ובכל זאת אין אנו מתענים ומתפללים שייפסקו הגשמים. שורש הדבר מבואר על ידי חוני המעגל. לאחר שנענתה שבועתו שלא ייצא מן העיגול עד שירדו גשמים ותיפסק הבצורת, בא העם בבקשה שיתפלל להפסקת הגשמים מפני ההצפה הגדולה: "אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני, שאין מתפללים על רוב טובה"... (תענית כג, א)
המשנה מורה לנו יסוד עצום בחיינו, אין מתפללים שתיפסק הטובה. כאשר הקב"ה משפיע עלינו שפע גדול, ישנה ציפייה כלפינו שנבנה כלים להכיל את השפע. גשם לרוב הופך לצרה מפני שהאדם לא התכונן כראוי, לא בנה מאגרים לקבל את המים ששפעו עליו מלמעלה. כאשר השפע הוא מקור הבעיה, הפיתרון אינו נעוץ בבקשה לחדלונו, כי אם במאמץ של האדם להיפתח אליו. על האדם לראות ברוב הטובה אמון כלפיו כי יוכל להכיל אותה, ומעתה עליו להתאמץ לעבור לשלב הבא ובו המגע שלו עם השפע יוכיח כי הוא ראוי למתנה הגדולה לה הוא זוכה.
חוני המעגל עצמו מבקש לבסוף מהקב"ה שיפסיק את הגשמים, אך בתפילתו הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי עם ישראל שלא מצא בעצמו כוחות לקבל את הטובה: "הביאו לו פר הודאה, סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: רבש"ע, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליה אינן יכולין לעמוד. השפעת עליהם טובה, אינן יכולין לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא רוח בעולם".
מעניין לציין כי הכלל שלפיו אין מתפללים שתיפסק הטובה נכון רק לגבי השוהים בארץ ישראל, אך בגלות מותר להתריע על רוב טובה: "אמר רב יהודה אמר רב: ובגלות מתריעין עליהן מיד" (תענית כב, ב). כלומר, היכולת להכיל שפע טובה מיוחדת לארץ ישראל ותופיע בשיאה בעת הגאולה.
יש עושר שמור לבעליו לרעתו. המתבונן בצרות הפוקדות אותנו עתה יראה בנקל כי הן צרות של רוב טובה. בתום מלחמת ששת הימים זכינו בחסדי ה לחבלי ארץ ישנים-חדשים, מתנה רחבת ידיים. כיוון שלא השכלנו לבנות בתוכנו כלים לקבל את המתנה, להכיל את ערכה, הפכה המתנה בעינינו למכשלה. רבים מבקשים להשיב את הגלגל אחורה ולהשיב את המתנה כלעומת שבאה, אך המשנה כבר הורתה לנו שבארץ ישראל אין מתריעין על רוב טובה, אלא בונים יכולת לקבל אותה. כך הוא הדבר בכל מרחבי צרותינו. השחיתות נובעת מכלים מוסריים דלים העומדים אל מול שפע חומרי עצום. תאונות הדרכים הן פרי של שפע עוצמה המצוי תחת ידו של האוחז בהגה, אשר בלא מידות ראויות הופך את מתנתו לכלי משחית.
ההתפתחות הטכנולוגית הביאה עמה שפע זמן שבלא הכנה ראויה הופך עושר שמור לבעליו לרעתו. חכמים אמרו "עשר בכדי שתתעשר", אדם הנוהג בשפע שזוכה לו מאת ה בכלים הנכונים, אדם הבוחר לשתף במתנה שזכה אנשים אחרים ולפתח טוב וחסד, זוכה שהעושר אינו משמש לרעתו, ולא זו בלבד אלא ששפע נוסף בלא גבול ניתן לו משמים.
ט"ו בשבט. הרב קוק כותב כי העובדה שארצנו התברכה להיות "ארץ זבת חלב ודבש", כלומר ארץ של שפע, יש בה כדי לומר שעם ישראל ניחן ביכולת להכיל שפע כזה בלא שיגרום לו לירידה רוחנית. דווקא עם ישראל המביא את בשורת המוסר והרוח לאדם צריך להיות רחב דעה, והמרחבים שבהם נתברכה ארצנו נועדו להרחיב דעתו ולא לצמצמה: "עם נעלה וגוי קדוש ראוי הוא שיחיה חיים של הרחבת דעת, לא על הלחם לבדו, כי אם על כל ברכת ה. חיי התענוג הנלקח לתעודת רוממות הנפש הוא מרומם גוי. על כן לאות על מצב ישראל הרם שלסוף כל סוף יגיע אליו, באה ההבטחה כי ארצם תהיה ברוכה, ארץ זבת חלב ודבש" (עין אי"ה מעשר שני ה, יג).
ט"ו בשבט הוא היום שבו אנו מעבירים תחת ידינו את שפע הפירות בהם נתברכה ארצנו, ומתפללים לה שייתן לנו בינה ודעת להכין את עצמנו באופן הראוי ביותר כך שהשפע הזה יהיה לנו לברכה ולא לקללה.