כשהייתי בת ארבעים ימים אמא שלי שמה לב שמתינוקת חייכנית וערנית הפכתי לאפטית. ילדה שישית, אחרי העייפות של הלידה כשכל מה שהיא רצתה זה רק לישון ולנוח. אמהות אחרות היו מייחסות את זה לתקופת גדילה או סתם מחכות לראות מה ילד יום. אולי זה החוש השישי שתמיד מדברים עליו כשזה מגיע להורים אבל בצורה לא מוסברת, אמא שלי לא חשבה פעמיים ורצה איתי לבית החולים.
לכתבות קודמות בפרוייקט 'הנס שלי'
בבית החולים היא נתקלה בצחוק הרופאים כשהיא טוענת שהבת שלה חולה ושצריך לבדוק אותה אבל אין לה חום או כל סמני מחלה אחרים רק תחושת בטן חזקה של אמא. אפילו סידרו לה פגישה עם פסיכולוג כדי לבדוק שהכל בסדר בבית ולראות למה האישה "המשוגעת הזו" מעדיפה להיות בבית החולים יותר מאשר במיטה בבית. אבל היא המשיכה להתעקש והתחננה שיעשו כל מה שרק אפשר כדי לראות מה לא בסדר איתי, התינוקת הקטנה שנולדה לאחר ציפיה ארוכה של תשע שנים בינה לבין הילד שמעליה.
אחד הרופאים שזכור לטוב, פרופסור איתן כרם, שהכיר את אמא שלי, ראה אותה בדרכו החוצה מבית החולים. כשהוא ביקש לדעת למה היא נמצאת במיון והיא כל כך נסערת, אמא שלי הסבירה לו את המצב. הוא דרש מהרופא הכונן שיעשה את כל הבדיקות הדרושות כי כשאמא מתעקשת ככה, כנראה שהיא יודעת שיש בעיה. בהתאם להוראותיו הם עשו הכל. בדיקות דם, בדיקות נירולוגיות ועוד ולא מצאו דבר. רק לאחר שעשו וי על כל בדיקה, הם פנו לאמא שלי ואמרו לה שנותרה רק בדיקה אחת אחרונה, ניקור מותני שבה מוציאים נוזלים מעמוד השדרה. בדיקה כואבת מאוד שלאחריה בגיל כזה, הם צריכים אוטומטית לאשפז את התינוק ולתת לו אנטיביוטיקה דרך הווריד למשך שלושה ימים. היא נתנה להם אור ירוק וזה מה שהציל לי את החיים. שלושה ימים אחר כך תוצאות התרביות מהבדיקה הגיעו והראו שחליתי בדלקת קרום המוח חיידקית שאם האנטיביוטיקה שכבר התחלתי לקבל הייתה מתעכבת רק במספר שעות לא היה אפשרי להציל אותי יותר.
הקב"ה היה מאוד רחום ובאופן ניסי המחלה לא השאירה בי עקבות וכתמים. הרופאים לא ידעו אם זה ישאיר בי נכות, לקות או כל סימן אחר אבל ההורים שלי ידעו שאם קיבלתי את החיים שלי במתנה בדרך ניסית שכזו, הם לא צריכים לדאוג ושבעזרת ה' הכל יהיה בסדר. וברוך ה' האינטואיציה שלהם הייתה נכונה גם בפעם הזו.