ההוא יומא

ההוא יומא

ביום ראשון ג' אלול, עוד בשעות הבוקר נודע כבר בעיר שמצב רבנו הורע מאד. הוא קבל התקפה חזקה ושפך דם זנק מגרונו. גופו נחלש מאד ולעתים חדל הדופק לפעול לגמרי. פרופסר צונדק וד"ר שלזינגר בקרוהו בבקר, הפרופ' הודיע להמשפחה ששעות האחרונות של מרן הרב ספורות הן. ד"ר שלזינגר לא זז ממטתו. במשך השעות האכילו את החולה רק נוזלים: מיץ לימון וטפות חלב. כשנכנסו הרופאים בבקר לבקרו בקשום מיד לשבת וגם עשה תנועה לקרב את הכסא אליהם. רבנו שמח תמיד לביקורי הרופאים וגם הפעם קדמם בבת צחוק חלשה, הוא פנה אל פרופ' צונדק ואמר בגרמנית: "מובטחני שגדולי הרופאים בעמנו יהיו גם גדולי יראי ה' בעמנו ומאמינים באלוקי ישראל". הפרופ' שידע את מכאובי החולה משתומם מאד לשמוע כי גם בשעה זו הוגה החולה בדברי אמונה ותקוה. הרופאים מציינים, שאפילו בשעת יסוריו היותר קשים לא אבדה תקותו של החולה. עד יום הראשון בצהרים לא ידע עד כמה רציני הוא מצבו, אולם בצהרים התחיל להבין את מצבו ובכל זאת אמר לד"ר שלזינגר שלא אבדה עוד תקותו. במשך היום תקפוהו מכאובים קשים וכשהוקל לו אמר: "אני מאמין עוד ברפואת השי"ת".

עוד מן הבקר התאספו סביב למטתו של רבנו כל בני משפחתו, בנו חתניו ואחיו הרבנים. בחדר הסמוך התאספו גדולי הרבנים בירושלים, ביניהם: הגאב"ד רצ"פ פרנק והרבנים הגאונים חברי הבד"ץ פרושים וחסידים. בין הנאספים היו הגאון ר' איסר זלמן מלצר מסלוצק ר"מ ראשי דישיבת "עץ חיים" בירושלים, הרבנים הגאונים ר' ראובן כ"ץ אב"ד דפתח תקוה, רי"מ חרל"פ הר"מ דישיבת מרכז הרב, רי"מ טוקצ'ינסקי, רש"א פולנטקי הרב דספליק וכמה רבנים זקנים, ראשי ישיבות ועוד. בחוץ על יד הבית עמדו כל בני ישיבת מרכז הרב, וכמה מאות ת"ח ובני ישיבות בעיה"ק. כל הקהל הרב שבבית ובחוץ התפלל בבכיות נוראות ובקש רחמים ותחנונים שלא יכבה נר ישראל.

בשעות הצרים רמז רבנו לבנו יחידו הרה"ג צבי יהודה קוק שיגש אליו. כשנגש אל מטתו דבר אתו רגעים מספר בקול נמוך ואחר כך אמר לו שאולי נשאר חייב למי שהוא איזה חוב, אם בעל החוב ימחול לו במחילה גמורה הוא מסכים לזה, ואם לא ימחול לו לבמחילה גמורה ישתדל לסלק את החוב עד פרוטה יסדרם לדפוס, גם הזהיר אותו שאם ידפיס איזה ספר מכתביואחת. אח"כ צוה לו אודות כתביו הרבים לא יכתוב על שער הספר שם תוארים עליו רק תואר "הרב" לבד.

יציאת נשמתו הטהורה ב"אחד"

משעה שתים אחה"צ לא משו הרבנים הנאספים מתוך החדר הסמוך לחדר החולה. בכל איזה רגעים נכנסו חליפות לחדר החולה לבקר את המצב. על פני כל הנאספים נראו אותות יגון וצער, הלבבות דפקו מפחד נורא וכל העינים אדמו מבכי. הקהל לא פסק כל הזמן לומר מזמורי תהלים ופסוקי דרחמי. בשעה חמש, כשנראו סימני הגסיסה, נתכנסו כל נוכחים אל החדר עמדו על יד המטה התחילו לומר שיר למעלות אשא עיני וכו'. לשמע דברים שבקדושה פקח רבנו פתאום את עיניו והתאמץ בכחותיו האחרונים להתרומם על מטתו, עשה תנועת רמזים בידו התהפך על צדו השמאלית ופניו אל הקיר. הרופא שעמד כל הזמן על יד המטה הבין את הרמז ובקש את כל הקהל לצאת את החדר לרגעים אחדים עד שיהיה נקי ומוכן, לקיים: "הכון לקראת אלקיך ישראל". כשנכנסו שוב אל החדר והתחילו באמירת "אנא בכח וכו" התהפך רבנו שוב על צד ימינו ופניו כלפי העם, וכך נשאר שוכב כל הזמן בשלוה בלתי רגילה לגוסס.

כשהגיע הרגע האחרון של יציאת הנפש והקהל פרץ בקול גדול ואדיר:"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". פקח רבנו את עיניו נעה בשפתיו וצרף את קולו לקריאת ה' אחד ויצאה נשמתו ב"אחד". בשעה חמש ורבע בדיוק השיב את נשמתו הקדושה והטהורה אל צור מחצבתה. לשמע הקול הנורא בחוץ התפרצו אל החדר תלמידי הישיבה, שלא יכלו להכנס תחילה מגודל הדחק, והצטרפו כולם לקריאת: "ה' הוא האלוקים" שבע פעמים, מתוך בכיות ויללות שאין לתארן בדברים.

על המקום נתבקש הרב טוקצ'ינסקי לברך בקול רם בכרת "דיין האמת" ולהוציא את כל הקהל (לבד בני ה היו בקולותהמשפחה שברכו לעצמם) וכל הנוכחים קרעו את בגדיהם כדין על רבו מובהק. הברכה והקרי פולחות כליות ולב.......

הערה: עיי' מה שכתב המהר"ל (נתיבות עולם ב', נתיב התשובה פ"ב, על דברי ר' אליעזר בשבת דף קנ"ג): יש לך לדעת כי רמז בזה דבר מופלג כי עיקר תשובה קודם וסמוך למיתתו ולא שישוב זמן הרבה קודם מיתתו, וזה מפני כי האדם במיתתו ראוי לשוב אל הש"י, ולפיכך אם שב קודם מיתתו אז במיתתו שב אל הש"י לגמרי להיות נשמתו צרורה ודבוקה עם הש"י וזה ידוע.

]שערי ציון חוברת י'-יב' שנת תרצ"ה[