אנו מכירים את ההלכה כמערכת של פרטי פרטים של הלכות ודינים המתייחסים למצבים שונים, אך מובן שמאחורי כל הפרטים עומדות תפיסות כלליות שמהן נובעים הפרטים כולם. כך למשל הלכות תפילה עוסקות בפרטי פרטים של צורת התפילה, מקומה, ההכנה לה ועוד, וכל הפרטים האלו נובעים מההכרה שהתפילה היא עמידה לפני ה', ושעמידה לפני ה' צריכה להיות בכבוד ובמורא. אם היה מישהו שאינו מקבל עקרונות אלו- לא היה טעם שישמור את פרטי ההלכות, כי כל משמעותם של הפרטים באה מתפיסות היסוד שמהן הם נובעים.
למרות זאת מתפתחת כיום גישה שאינה מקבלת את תפיסות היסוד שבתשתיתה של ההלכה, ובכל זאת רואה את עצמה מחויבת לשמירת ההלכות והדינים, כמובן תוך ניסיון בלתי פוסק למתוח את גבולות ההלכה כדי שתתאים לתפיסותיה ולערכיה.
דוגמא אופיינית לגישה זו נמצאת במאמרו של הרב אילעאי עופרן על נגיעת איש באשתו בזמן לידה. מעבר להכרעה הבעייתית המקומית הרב עופרן מתנגש במאמרו עם שלש תפיסות יסוד של ההלכה.
ההתנגשות הראשונה היא בעצם העובדה שרב צעיר פוסק נגד כל הפוסקים בהלכות נדה החמורות (אמנם יש שהתירו את הדבר במצבים מסוימים מאד של חשש פיקוח נפש, אך בשום אופן לא כ"פתח מרווח להיתר"). כל המצוי בספרי השו"ת של גדולי ישראל יודע שפעם אחר פעם קטנים מבטלים דעתם לגדולים מהם, וגם גדולי גדולים כשהם באים לחדש בהלכות חמורות מתנים זאת בכך שיסכימו עמם גדולים נוספים. אין בזה רק ענווה (שגם היא לא היתה מזיקה במקרה דנן), או שכל ישר המכיר שבכל חכמה שהיא, גם בחכמות החול, יד המומחים על העליונה. המצוי בשיגם ובשיחם של הפוסקים מרגיש שיש כאן הרבה יותר מזה- זוהי תפיסת עולם שלמה הרואה בהלכה לא רק שאלה של הנהגה מעשית, אלא דברי אלקים חיים, חיי עולם אשר נטע בתוכנו, ומכאן גם רגש האחריות הנורא שלא לטעות ח"ו בפסק ההלכה, וגם ההכרה כי חכמי התורה העמלים בה ומוסרים נפשם עליה שנים רבות זוכים לסיעתא דשמיא המנחה את פסיקותיהם, ומהם תצא תורה. היחס להלכה כאל ספר חוקים טכני שכל הרוצה יכול ללמוד סוגיא מסוימת ולהכריע כדעתו- מנוגד לחלוטין לתפיסה של כל חכמיה ופוסקיה במשך הדורות. בהקשר זה חמור עוד יותר יחסו של הרב עופרן למרן הבית יוסף. הב"י ביו"ד סי' קצ"ה מסתפק האם מותר לבעל רופא למשש את דופק אשתו במקום פיקוח נפש, או שזה אסור משום שעל אביזרייהו דעריות יהרג ואל יעבור. ואמנם להלכה נהוג כהש"ך שהדבר מותר, וגם הב"י עצמו לא הכריע שאסור אלא נשאר בצ"ע, אך הרב עופרן כותב: "אין להעלות על הדעת כלל את הטענה כאילו איסור נגיעה חמור מחילול שבת בהיותו 'אביזרייהו דעריות' שעליו נאמר יהרג ואל יעבור". סגנון כזה ביחס למרן הב"י, אשר על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל בית ישראל, מעיד על כותבו שלא בא בכלל חכמי ישראל, המתייחסים כולם אל הב"י ביראה וחרדת קודש.
ההתנגשות השניה היא בטענתו של הרב עופרן שאיסור מגע בזמן לידה, שהוא מגע "של תמיכה, חיזוק וסיוע" ולא של "תשוקה ותאווה", עלול "ליצור בקרב לומדי התורה את המחשבה המעוותת כי לא ייתכן מגע בין בני זוג שאינו מוביל לתשמיש". על פי קו מחשבה זה יש הלוחמים בהלכות צניעות, כגון באיסור זמרה וריקוד של ילדות לפני אנשים, בטענה שאיסורי הצניעות עצמם יוצרים את המשמעות המינית של הדבר. קו זה מנוגד לחלוטין לגישת חז"ל והפוסקים, שריבוי הזהירות בהלכות צניעות ובהרחקה מנשים הוא המביא לטהרה ולקדושה. וכך גם בין איש לאשתו- גישת חז"ל והפוסקים היא שדווקא ההרחקה לכל גדריה היא שנותנת אפשרות לחיבור נפשי ורוחני שאינו תלוי בקשר הגופני, ודווקא אז יש גם בקשר הגופני עצמו, כשהוא נעשה בזמנו וכהלכתו ובמידתו, מצוה וקדושה, הן בחיבור הגופני המלא והן בכל מגע גופני שגם הוא בא לבטא את האהבה הנפשית באופן פיזי. נמצאים לפעמים בדברי הפוסקים סברות שונות להקל בדינים מסוימים של צניעות והרחקה, כגון "מוטב יהיו שוגגים" ועוד, אך מעולם לא הופיעה סברה משונה שכזו, שדווקא הצניעות וההרחקה גורמים את ההיפך.
ההתנגשות השלישית היא בסברתו של הרב עופרן לפסוק להיתר כיוון שאיסור המגע יוצר "פער וקונפליקט חריפים בין הצורך האנושי, הפשוט והטבעי במגע התומך בזמן לידה לבין ההלכה הפסוקה האוסרת זאת מכול וכול", ועוד הוסיף על כך ש"הדרישה ההלכתית אינה עולה בקנה אחד עם הקול המוסרי הפשוט הדורש מאיש לסייע לאשתו כשהיא כאובה וסובלת". לפי קו מחשבה זה אפשר ח"ו למצוא גם פער וקונפליקט חריפים בין דרישת ההלכה למול את הבן לבין "הצורך האנושי, הפשוט והטבעי" של אם לגונן על בנה, ו"הקול המוסרי הפשוט" שאין לפצוע ילד רך בן שמונה ימים, או בין דרישת ההלכה שלא לחלל שבת גם אם יש בכך פגיעה קשה בפרנסה, לבין "הצורך האנושי, הפשוט והטבעי" להתפרנס, ו"הקול המוסרי הפשוט" של חובת האדם לכלכל את בני ביתו, וכדומה. מובן שגישה זו מנוגדת לחלוטין לגישתם של רבותינו הפוסקים. אמנם פעמים רבות מנסים הם להקל כשאפשר מתוך התחשבות בצרכים האנושיים, אך מעולם לא חשבו שההלכה צריכה את הסכמת "הצורך האנושי, הפשוט והטבעי". כי ההלכה לא באה להוסיף לאדם נופך של רוחניות לחייו הגופניים הרדודים. היא באה לרומם את האדם מקטנותו וחולשותיו, וזה לא יכול להיעשות ללא נכונות להקרבה והתמסרות, וכפי שכותב רבנו יהודה הלוי בכוזרי (א, קטו), שבניגוד לדתות אחרות המסתפקות באמונה ללא מאמץ, תורתנו דורשת ממנו "מעשים שיש בהם עמל הנפש".
לכן התשובה המתאימה לפסק זה היא קריאתו של אליהו הנביא: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", אם חפצים אתם לשמור את ההלכה- קבלו אותה בשלמותה עם הנחות היסוד שלה, ואם אין אתם מקבלים אותן- מה הטעם להתחכם ולנסות "להסתדר" עם ההלכה בדרכים נפתלות כמו פסק זה, שבא להתיר מגע ביולדת על ידי פלפול בהלכות פיקוח נפש, בעוד שמהמאמר כולו עולה שהמוטיבציה של הרב עופרן ושל שומעי לקחו כלל אינה חשש ממשי לחייה של היולדת או העובר, אלא "הצורך האנושי, הפשוט והטבעי במגע התומך בזמן לידה". (זאת בניגוד לדוגמא שהביא מהלכות שבת, שם ברור שהמניע היחיד של הפוסקים הוא חשש אמתי של פיקוח נפש, אף שזה חשש רחוק, ובשום אופן לא "הצורך האנושי, הפשוט והטבעי" שהיולדת תלד במקום הרצוי לה).
הרב עמיחי אליאש הוא מרבני ארגון 'דרך אמונה'