אני בוחר בהיתר מכירה

מדוע עדיף לרכוש היתר מכירה? הרב שלמה אבינר מסביר בפירוט מדוע היתר המכירה הוא היתר ברור ומבוסס לחלוטין, ולא קולא חלשה או איסור

חדשות כיפה הרב שלמה אבינר 17/10/14 15:32 כג בתשרי התשעה

אני בוחר בהיתר מכירה
דוברות הרב אבינר, צילום: דוברות הרב אבינר

שאלה: האם להקל ולקנות מהיתר המכירה, או אסור הדבר ויש לקנות מגויים? או אוצר בית-דין?

תשובה: לעולם אין לקנות מגויים, והעיקר לקנות מיהודים. קודם כל יש לדעת שהיתר המכירה אינו איסור חלילה או איזו קולא חלשה, אלא הוא היתר ברור ומבוסס לחלוטין. אין כאן מקום כלל להיכנס לדיון ההלכתי כיון שהוא הוכרע בשנת תרמ"ט לפני 119 שנה, ותמכו בו גאוני עולם, הלא המה: רבי יצחק אלחנן, רבי יהושע מקוטנא, המהרי"ל דיסקין, האדר"ת, רבי נפתלי הירץ, רבה של יפו, האדמו"ר מסוכוצ'וב, רבי שמואל מוהליבר, הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, רבי יוסף ענגל ומרן הרב קוק. ואין בדורותינו האחרונים מי שמתקרב לקרסוליהם ויכול לבטל דבריהם.

לכן כתב רבנו הרב צבי יהודה שמי שאינו רוצה להשתמש בהיתר המכירה, הרי זו רק דרגת הידור מצוה ומידת חסידות (לנתיבות ישראל ב רכד). והרי ידוע שבמידת חסידות יש מאד להיזהר שלא יהיה בה קלקול, כפי שמסביר הרמח"ל בפרק "משקל החסידות" (מסילת ישרים פרק כ). יש לבחון היטב אם אי הזדקקות להיתר המכירה אינה חומרה המביאה לידי קולא, ולכן יש להתרחק מהנהגה זו.

ואכן קוּלות רבות וקלקולים רבים יש בסירוב להשתמש בהיתר המכירה.

  1. פגיעה בפרנסתם של יהודים, והרי נאמר "וחי אחיך עמך" שיש לדאוג שלא יתרוששו.

  2. "קנה מיד עמיתך", שאם יש אפשרות לקנות דבר מה מיהודי או מגוי, גם בחוץ

    לארץ, יש להעדיף את היהודי שהוא אחינו.

  3. "לעז על הראשונים". אם אדם משתמש בביטוי 'אסור' לגבי פירות המסופקים על פי היתר המכירה, הריהו מוציא לעז על הקדמונים שהלכו על פיו (עיי' לנתיבות ישראל שם).

  4. מבזה אחרים. תנאי גדול במידת חסידות הוא שלא לבזות אחרים שאינם נוהגים כן (ירושלמי ברכות ב ט), וכאן השימוש בביטוי 'אסור' מבזה את היהודים שאוכלים פירות אלה (לנתיבות ישראל שם).

  5. ערעור על סמכות הרבנות. מסופר על רבי טרפון שהחמיר בקריאת שמע כבית שמאי. אמרו לו חכמים: היית חייב עונש על כך, כי "עברת על דברי בית הלל" (משנה, ברכות א ב). ותמוה, הרי בית שמאי מחמירים, אם כן כיצד עבר על דברי בית הלל. אלא מסביר הרמח"ל: "וזה, שעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה עניין כבד לישראל, מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף וסוף נגמר, שהלָכה כבית הלל לעולם; הנה קיומה של תורה - שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים, ולא יחלש בשום פנים, שלא תיעשה תורה, חס וחלילה, כשתי תורות. על כן, לדעת המשנה הזאת, יותר חסידות היא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא, מלהחמיר כבית שמאי. וזה לנו לעיניים לראות איזה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ד' " (מסילת ישרים סוף פרק "משקל החסידות" פרק כ).

  6. "לא תחנם". יש אומרים שבכל פעולה שמחזקת אחיזתם של גויים בארץ, עוברים על "לא תחונם" - ללא תתן להם חניה בקרקע (עבודה זרה כ א). ברור שככל שמפרנסים גויים בארצנו, יותר הם משתרשים בה. אגב, אחד הנימוקים של המתנגדים להיתר המכירה הוא שבמכירה עוברים על "לא תחונם", אך לפי זה, הוא בדיוק להפך. היתר המכירה הוא המחזק את אחיזתם של היהודים ואי שימוש בהיתר מחזק אחיזתם של גויים.

  7. תמיכה במחבלים. אם קונים מגוש קטיף למשל, ברור שמחזקים כלכלית מחבלים שעד היום הם עוסקים בטרור, מתוך כך מחזקים חלילה את הטרור.

  8. קרקעות של גויים שהן של יהודים. מי שקונה מגויים בונה על ההנחה שקרקעותיהם הם שלהם. אך זה דבר מופרך מבחינה מציאותית. כיצד כל כך הרבה אדמות ארץ ישראל הפכו להיות של ערבים? וכי הם קנו אותן מיהודים? ודאי שלא. אלא כאשר אנחנו גורשנו מארצנו היא נותרה שממה ובמהלך הדורות הם השתלטו על אדמותינו. יתכן שיהודי מכר אדמה לגוי, אך זו אחוז אפסי. 99% זו השתלטות. שיטה זו גם מוכרת רשמית על פי החוק התורכי: המתיישב על אדמה ריקה, היא הופכת להיות שלו. המסקנה היא שכמעט כל אדמות הערבים הן אדמות יהודיות, וחלות עליהן כל הלכות שמיטה. יתר על כן, על פי ההלכה כיבוש מקנה בעלות. לכן מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים הקנו בעלות. זהו דבר מוסכם על ידי כמעט כל הפוסקים. אפילו האדמו"ר מסטמר הודה שיש בעלות של מדינת ישראל על האדמות, ולכן לדעתו ולדעת אחרים, יש לקנות רק מגויים מחוץ לארץ. הכלל העולה - שנוצר פרדוקס: אדמות הערבים הן של יהודים וחלים עליהן איסורי שמיטה ואדמות של יהודים של היתר מכירה הן של ערבים ואין בהן איסור שמיטה.

    לסיכום, הננו רואים שלעומת הבעיה האחת של היתר המכירה, שהוכרעה על ידי

    גאוני ישראל במשך 17 שמיטות עד היום הזה, יש באי הזדקקות להיתר, ים של

    בעיות הלכתיות סבוכות מאוד, כך שמוזר הוא לכנותו חומרא, כאשר אינו אלא

    קולא גדולה מאד.

באשר לאוצר בית דין, גם הוא אינו נקי מקושיות. נזכיר מה עניינו. כתבו חז"ל: בראשונה היו שלוחי בי"ד מחזרין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות לתוך

ידו - היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין

אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים - שלוחי בי"ד שוכרין פועלים ועודרים

אותן ועושים אותם דבילה. הגיע זמן זיתים - שלוחי בי"ד שוכרין פועלים

ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותם

באוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים - שלוחי בי"ד שוכרים פועלים ובוצרים אותם

ודורכים אותם בגת וכונסים אותן בחביות, ומכניסין אותן באוצר שבעיר, ומחלק

להן מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו" (תוספתא שביעית ח א-ב).

עכשיו אוצר בית דין מנוהל כך: ממנים את החקלאי עצמו כשליח בית דין והוא

גובה כסף לא עבור הפירות עצמם אלא עבור טרחתו והשקעתו. כל אחד רואה שגם באוצר בית דין יש כמה בעיות:

  1. הרמב"ם לא פסק את התוספתא הזאת וכן הפוסקים הבאים אחריו, אלא זהו חידוש של החזון איש לפסוק כן.

  2. בתוספתא לא מדובר כלל על תשלום. הרי פירות הארץ הן הפקר! לומר שמגיע תשלום לבעל השדה עבור טרחתו והשקעתו, זה חידוש גדול.

  3. אם זה תשלום על הטרחה וההשקעה, מחיר כל הפירות צריך להיות אחיד, בין

    שהם יפים בין שהם באיכות ירודה; ולומר שאם הם יפים, סימן שהחקלאי טרח יותר והשקיע יותר, ומגיע לו יותר כסף, הוא חידוש גדול.

  4. בכלל, מינוי החקלאי עצמו כשליח בית דין הוא חידוש גדול מאד. בקיצור, גם על אוצר בית דין יש קושיות לא מעטות, אמנם פחות מפירות גויים, אך גם אין זה חלק.

לכן, אנו נלך בשקט ובבטחה על פי היתר המכירה, שנוסד על ידי גאוני עולם, כבר 18 שמיטות, נחזק את חקלאות אחינו היהודים, נחזק את אחיזתנו בארצנו, ונחזק את אמונתנו בפסקי רבותינו.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן