הגמרא במסכת עבודה זרה בהסבר סופם הנורא של רבי חנינא בן תרדיון ובני ביתו (יח ע"א) קובעת " מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – נענש עליו".
נשאל על כך המהר"י וויל "טעמא מאי, איך אנו יוצאים ידי חובותינו שאין אנו מוחים? " וענה "כיון שרבו פרצי עמינו המלעיגין ומלעיבין בתורה ובלומדיה ואינם שומעי' למוכיחים אם היינו מוחים בידם איכא למיחש לסכנה שהיו עומדים עלינו על גופינו ועל מאודינו(ממוננו). והא דאמר מי שיש בידו למחות ואינו מוחה כו' היינו היכא דליכא סכנה". המשיך השואל לשאול והאם אדם חייב להוציא הוצאות כדי למחות? וענה לו המהר"י וויל שאינו חייב (שו"ת , סימן קנז). המהרי"ו מוכיח את דבריו מהגמרא במסכת סנהדרין הדנה בגבולות החיוב של "לא תעמוד על דם רעך". שואלת הגמרא והרי ניתן ללמוד זאת ממצוות השבת אבידה ? ומתרצת "אי מהתם (ממצוות השבת אבידה) הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן". כלומר התורה ריבתה וחייבה בהצלת חבירו גם במקום שצריך להוציא על כך הוצאות. משמע שלולי ריבוי התורה גם במקרה של הצלת נפשות לא היה חייב להוציא ממונו ולשכור אנשים שיעשו את פעולות ההצלה. ומכאן שאף מצוות תוכחה אינו חייב בה במקום שיגרמו לו הוצאות כספיות. וכך פסק הרמ"א למעשה " ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו)" (שולחן ערוך יורה דעה קנז סע' א בהגה). מכאן מוכיח מרן הגר"ש ישראלי כי מצוות תוכחה שייכת לתחום ש"בין אדם לחבירו" לדעת המהר"י וויל וז"ל "ואם נאמר שחיוב תוכחה איננו מגדרי "השבת אבידה" (במובן רוחני) לחבירו, אלא הוא חיוב שלנו כדרך תגובה (לחילול שם שמיים) אם כן מה דמיון הוא שמדמה המהר"י לסוגיא בסנהדרין (בין מצוות השבת אבידה למצוות תוכחה) שהרי אם מצוות תוכחה היא ממצוות שבין אדם למקום ודאי שחייב להוציא ממון על זה. אלא ודאי שסובר שמצוות תוכחה היא בכדי להחזירו למוטב , וממילא היא דומה למצוות השבת אבידה" (עמוד הימיני סי' י ס"ק ד).