לרב שלום.
בעוד שבועיים אהיה בן 18.
אני לא זוכר מאיזה גיל התחלתי ליפול, אבל זה היה בגיל ממש ממש צעיר. מתי שהוא בסביבות כיתה ג'.
מאז, ועד היום, כמעט מעולם לא הצלחתי למנוע מעצמי ליפול. אולי רק פעם או פעמיים במשך כל כך הרבה שנים.
תמיד כשאני מגיע הביתה, המחשב מחכה לי, ואם אין מחשב, אז בלי המחשב.
פשוט שוב ושוב ושוב... בלי סוף. במשך כל החיים הרגשתי שונה בגלל זה, התנהגתי שונה. למרות שעקרונית אני די טוב בגמרא, אף פעם לא הצלחתי להביא את זה לידי ביטוי. אתה מבין? אני לא יודע איך אחרים מצליחים, אני לא מסוגל לילה שלם לראות את כל הזוועות האלה, ולמחרת לשבת וללמוד גמרא, כאילו כלום...
ניסיתי לסגור את האינטרנט. שמתי רימון, ואין דבר שאני לא מסוגל לפרוץ. תמיד אני מוצא דרך. גם רימון אני פורץ. המשפחה שלי לעולם לא תוציא את המחשב מהבית.וגם אני לא רוצה.
אני מרגיש שמעולם בחיים שלי לא עמדתי בניסיון אמיתי. זה לא שלא היו משברים, היו, אבל מכולם יצאתי בעזרת אחרים... כאילו שבי מעולם לא נלחמתי.
וזה לא שאני כזה ממש ממש אפס. מלבד פעמים בודדות בכיתה ט', מעולם לא נפלתי בישיבה. אין לי שם בכלל יצר! אני לא מתפתה לזה וזה לא מפריע לי...
הבעיה היא שאחרי שבוע בישיבה פתאום אני לא מסוגל להישאר שם. אני מאבד ריכוז, מאבד את הראש. כאילו בגלל זה. אני חייב לחזור הביתה, ליפול, ורק אז לחזור... מה עושים עם זה?
אני יוצא עם מישהי, אני יודע שבסוף אני ארצה להקים איתה בית, אבל מרגיש כל כך חלש ועלוב שבא לי להגיד לה, תלכי, אני לא ראוי לך.
אני יודע שאני הורס לעצמי את החיים, אבל אני באמת באמת לא יודע איך מתגברים? איך עושים את זה?
ועוד, בתיכון דיברתי עם 2 חבר'ה, והם אמרו לי שהם מעולם לא נפלו. זה היה לי מוזר מאוד שהם בגיל הזה ולא נפלו.. אני הרי לא הייתי מסוגל לא ליפול אפילו שבועיים, והם כמה שנים מעולם לא נפלו?! אמרתי להם שאו שיש להם בעיה או שהם משקרים. הם שניהם נבהלו ממה שאמרתי והתחילו ליפול בגללי... עכשיו לא רק שק החטאים שלי, יש לי גם את שלהם... זה כל כך מייאש.
ועוד, אני מרגיש שמעולם לא חזרתי בתשובה. גם ברגע השיא של יום כיפור, ידעתי בידיעה ברורה שאפול בהמשך. ככה אני. ולא הצלחתי לקבל על עצמי לעתיד... מה זה אומר? איך אפשר לחזור בתשובה באמת?
תודה, וסליחה על המכתב המבולגן...