נשיא המדינה, ראובן ריבלין, ספד לרעייתו נחמה ריבלין, שנפטרה אתמול (ג') בשל מחלת ריאות בה נאבקה בשנים האחרות, ריבלין נפטרה בערב יום הולדתה ה-74.
"נחמה. נחמה שלי. אימאלה שלנו. קמתי הבוקר, את יודעת שלא הצלחתי לישון. הסתכלתי בתאריך, המוכר כל כך, יום הולדת שמח. יום הולדת עצוב. לפני מספר שבועות, בבית החולים, כשעוד הצלחת לומר את מה שעל ליבך, וכבר התחלת לדאוג, ביקשת שאחזיר אותך הביתה. היום, נחמה, שבת הביתה. קרוב כל כך לבית שלנו, שכאן מעבר לגבעה. קרוב לעציצים שאותם טיפחת. קרוב לנוף. קרוב ליער - "מחסן התבלינים", כך קראת לו, כשאת מלקטת לך אזוב, קורנית ואפילו פטריות. קרוב, לשבילים ולדרכים בהם אהבנו והלכנו. נולדת בימים שאחרי המלחמה הגדולה, מלחמת העולם השנייה. הורייך, חלוצים מאוקראינה, ממקימי מושב חירות בתל מונד, שאיבדו את כל משפחתם בשואה הארורה, ראו בך את תקוותם, את נחמתם", פתח ריבלין את הספדו.
נשיא המדינה תיאר את ילדותה של רעייתו: "נחמה. כך הם קראו לך. היית ילדת הכפר, ילדת הטבע, מושבניקית, אשת אדמה. כששרנו בבית, 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', ידענו שאצלנו בבית רק את מאותו הכפר. עדרת, זיבלת, הישקת, חלבת בבוקר את הפרות, אספת ביצים מהלול, ויצאת ללמודים. אבא, מנחם שולמן, נפטר כשהיית רק בת חמש. ואימא, דרורה (קיילה), נשארה להחזיק במשק לבד, כשאת וורדה, ומאוחר יותר גם חיים גיסנו, עוזרים לה. "אמא שלי", כך אמרת, "עבדה קשה, ונלחמה כלביאה על הזכות להיות עובדת אדמה."
ריבלין הוסיף: "כשהכרתי אותך, חשבתי לפעמים, שעשיתי לך עוול, שאולי אני עירוני מידי, ירושלמי. מהר מאד למדתי ממך, שאפשר לגלות את האדמה של ירושלים, לרכוב על סוסים, לעדור בטוריה, לגדל ירקות בעונה! רק בעונה וצמחי תבלין בגינה. באוניברסיטה בירושלים למדת חקלאות, ביולוגיה וזואולוגיה, ועבדת במכון הזואולוגי והביולוגי. אט אט, צמחו בך שורשים ירושלמים. היית ירושלמית יותר מירושלמים, וריבלינית יותר מרבלינים. הקוגל הירושלמי שלך, מתוק וחריף כאחד, היה יותר טוב מהקוגל של שערי חסד. ומאימא שלי, למדת את המתכון לברונז'ינס, חצילים חריפים, שהיו המאכל האהוב עלי. ואז יום אחד, אחרי שנים כילדת הטבע, כאשת מדעי הטבע, החלטת ללמוד אמנות. הנפש העשירה שלך, לא ידעה מנוח. עולם האמנות נפתח בפנייך. בכל ביקור בחו"ל, ידעת כבר לאן את רוצה ללכת, על איזה מוזיאון לא תוותרי, ואיזו יצירה את חייבת לראות. לפעמים ניסית גם למלט אותי, מהטקסים המשעממים, ומקבלות הפנים הרשמיות, ולגרור אותי למוזיאון הקרוב, "את זה אתה חייב לראות", כך אמרת, ולקחת והסברת".
"לפעמים אחרי יום מתיש בו סבלת מקשיי נשימה, ראיתי אותך מתלבשת, מתכוננת ליציאה. לאן אימאלה? כך שאלתי. והתשובה הייתה, יש היום מופע מחול, בסוזן דלאל, שאני בשום אופן לא מפסידה. כי גם כשהיה לך קשה, האמנות, הפרחים, הסרטים בסינמטק, והתערוכות במוזיאון על התפר, נתנו לך כוח. הם היו לך טעם החיים. ויותר מהכול - אהבת שירה. קראת בספרי משוררים, אבל בעיקר התעניינת בספרי שירה של משוררות. לפעמים היית ממש כופה עלי להקשיב. היית מושיבה אותי לידך, כשאת קוראת לי, מתוך גזיר עיתון, או מתוך ספרון קטן. קראת לי ולא ויתרת, ותודה שלא ויתרת. תודה שבמשך שנים ארוכות התעקשת עלי, התעקשת להרחיב לי עוד ועוד את הלב להעמיק לי עוד ועוד את הנפש. ללמד אותי אהבה מפוכחת, ישירה ונבונה אבל גם - מעגלת פינות וחומלת. ובעיקר – כמו כל דבר שעשית, כמו כל דבר שאמרת, להיות אמיתית. תמיד אמיתית" חתם ריבלין את הספדו.