בשנים האחרונות נדמה כי מוסד הרבנות הראשית לישראל, ועמו מוסד רבנות הערים, נקלעו לשפל חסר תקדים באמון הציבור. הדיווחים החוזרים ונשנים על "דילים" פוליטיים לכאורה, חלוקת ג'ובים משפחתית לכאורה, ומאבקי כוח מפלגתיים לכאורה סביב מינוי רבנים, מעוררים בקרב רבים תחושת מיאוס מוצדקת. כרב בישראל שהתמודד ברבים מהליכי הבחירות לרבנויות ערים השנה (ללא סיכוי ממשי להיבחר עקב שיטת הבחירות המאוד פוליטית לכאורה), אני חש בוש ונכלם במוניטין השלילי שיצא למוסד רבני הערים השנה.
תגובת הנגד הטבעית של חלקים נרחבים בציבור היא קריאה להפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה, פירוק הרבנות הממלכתית והפיכת שירותי הדת למגזר פרטי ותחרותי.
אולם, גישה נגדית זו חוטאת למטרת העל של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. יש להבחין הבחנה חדה, קריטית ומתבקשת: הצורך הדחוף לנתק את הליך בחירת הרבנים מהפוליטיקה המפלגתית אינו סותר התנגדות להפרדת מוסד הרבנות עצמו מהמדינה עצמה. למעשה, הדרך היחידה להציל את הרבנות הממלכתית ולשמר את תפקידה הלאומי היא דווקא באמצעות רפורמה עמוקה ויסודית בדרך שבה אנו בוחרים את מנהיגיה הרוחניים, אבל להשאירה כגוף בתור מנגנון רשמי של מדינת ישראל.
הבעיה: כשהקודש הופך לקלף מיקוח קואליציוני
הליך בחירת הרבנים כיום בישראל, בין אם מדובר ברבנים הראשיים ובין אם ברבני ערים, אינו מונחה בהכרח על ידי קריטריונים של מנהיגות רוחנית, שיעור קומה תורני או חיבור לקהילה. הוא מונח בראש ובראשונה, לכאורה, על ידי אינטרסים מפלגתיים צרים. הגופים הבוחרים מכילים מינון גבוה מדי של נציגים פוליטיים, והתוצאה לכאורה היא תפירת חליפות, דילים פוליטיים ומינוי מקורבים שלעיתים קרובות מנותקים לכאורה לחלוטין מהציבור שאותו הם אמורים לשרת.
כאשר רב נבחר בזכות כוחה של מפלגה כזו או אחרת בקואליציה, הוא מאבד באופן מיידי את הלגיטימיות שלו כמנהיג רוחני של כלל הציבור. הוא נתפס לכאורה, לטעמי בצדק, עסקן פוליטי בגלימה. חילול השם הנובע מכך הוא עצום, והוא זה שדוחף את הציבור לדרוש את השלכת המוסד כולו לפח ההיסטוריה.
כדי לפתור זאת, יש לנתק באופן מוחלט את הפוליטיקה מבחירת הרבנים. יש להקים ועדות איתור מקצועיות, או להעביר את הבחירה לכלל תושבי אותה רשות מקומית, ולוודא שהתנאי למינוי הוא התאמה לרצון הקהילה מתוך כלל בעלי הכשירות לתפקיד שהגישו מועמדותם, ולא קרבה משפחתית או שיוך מפלגתי (לכאורה).
מדוע הפרדת הדת מהמדינה היא טעות היסטורית?
אל מול הריקבון הפוליטי לכאורה במערך המינויים, עולה כאמור הדרישה הקיצונית השנייה- להפרדת הדת מהמדינה. זוהי קריאה מובנת מתוך תסכול, אך היא שגויה מיסודה. ישראל איננה מדינה ככל המדינות, היא מדינה יהודית, יש היאמרו "יסוד כסא ה' בעולם". זו איננה רק מדינה של יהודים, אלא מדינה שהיא עצמה יהודית.
הפרדת הדת מהמדינה במשמעותה המלאה, קרי, הפיכת היהדות לעניין פרטי לחלוטין וביטול המוסדות הדתיים הממלכתיים, תפגע פגיעה אנושה בזהותה היהודית של המדינה כגוף, ובלכידות החברתית שלה:
ראשית, מניעת פיצול העם היהודי לגזרים: מוסד נישואין וגירושין ממלכתי, עם כל הביקורת המוצדקת על התנהלותו הנוכחית, מונע את חלוקת החברה היהודית בישראל ל"קהילות קהילות" שאינן יכולות להתחתן זו עם זו. ללא מסגרת ממלכתית אחת המקובלת על הכלל, אנו עלולים להגיע למצב של ספרי יוחסין נפרדים וקרע בלתי ניתן לאיחוי בעם.
שנית, הגדרת המרחב הציבורי היהודי: השבת, חגי ישראל, והסמלים הלאומיים זקוקים לעיגון ממלכתי. מדינה שבה הדת מופרדת לחלוטין מהמוסדות הציבוריים תאבד את אופייה הייחודי ותהפוך למדינת אזרחיה נטולת שורשים היסטוריים ותרבותיים.
שלישית, אחריות המדינה על שירותי דת: כשם שהמדינה אחראית על בריאות, חינוך ותרבות, חובתה לספק גם שירותי דת נגישים, שוויוניים ומאירים לכל אזרח החפץ בכך, מבלי להפקיר את המרחב הזה לכוחות שוק פרועים שבהם רק בעלי ממון יוכלו להרשות לעצמם טקסים יהודיים ראויים.
כל הבעיות הללו יתקיימו גם אם יהיו שירותי דת, אבל לא ממלכתיים אלא על ידי קבלני משנה. אם נישואין וגירושין יהיו תלויים באופיו של בית הדין ללא מונופול, לא בטוח שרישום נישואין שיהיה מקובל על תלמידי פוסק א' יהיו רלוונטיים גם לתלמידי פוסק ב', קל וחומר אלו של מסורתיים. איננו רוצים להגיע למצב של שני עמים שלא נישאים אלו לאלו חלילה וחס, או החמרת המצב שאנשים לא אוכלים אלו אצל אלו. במצב הקיים יש סף מינימלי של הקפדה על ההלכה במישור הציבורי, שמאפשר לכידות של העם.
הנוסחה לשרידות: ממלכתיות ללא פוליטיזציה
הטעות של שני הצדדים בוויכוח הציבורי היא ההנחה שאי אפשר להפריד בין השניים: התומכים ברבנות הממלכתית נלחמים לעיתים קרובות על שימור המנגנון הפוליטי המושחת מתוך פחד שכל שינוי ימוטט את הבניין כולו, ומנגד מתנגדי המנגנון הפוליטי דורשים להחריב את המוסד הממלכתי כולו.
הדרך הנכונה, לטעמי, היא באמצע: רק ניתוח כירורגי להסרת הגידול הפוליטי מהליך הבחירה יציל את גוף הרבנות מכליה.
כאשר נשכיל ליצור מנגנון שבו רבנים נבחרים בשל גדלותם התורנית, רוחב ליבם, כושר מנהיגותם ויכולתם לגשר בין חלקי העם, אבל משיבחרו תפקידם יהיו ממלכתי ולא פרטי, הרבנות הראשית תחזור למקומה הטבעי כמצפן מוסרי ומלכד. היא תהיה מוסד ממלכתי אהוב ומכובד, המבטא את נשמתה היהודית של המדינה, מבלי לעורר התנגדות וניכור.