דו"ח חדש של אגף אקלים שפורסם היום (ה') בשירות המטאורולוגי מציף נתונים שנאספו במשך עשרות שנים מאוגרי גשם הפזורים בנגב ובערבה, חלקם פעילים ברציפות מאז שנות ה־50. לראשונה נבחנות מגמות ארוכות טווח באזורים שבהם מערך הניטור דליל יחסית - והתוצאה אינה אחידה.
ים המלח , צילום: Gershon Elinson/Flash90
במזרח הנגב, ברמת הנגב ובאזור ים המלח מזוהה מגמת ירידה מובהקת בכמויות הגשם השנתיות, כאשר מדובר בתהליך מתמשך שנפרש על פני שבעה עשורים. מנגד, בערבה ובדרום הנגב לא נמצאה מגמה ברורה של שינוי, והכמויות נשארו יציבות יחסית.
הפחתה באירועי גשם טרופיים
מאחורי השינוי עומדת, לפי החוקרים, ההתחממות הגלובלית. באזורנו נמדדת עלייה של כ־0.6 מעלות בכל עשור - קצב שמצטבר במהירות ומשפיע על מערכות מזג האוויר. בין ההסברים האפשריים: ירידה בתדירות השקעים והסעה פחות יעילה של לחות מהים התיכון. בנוסף נבחנת האפשרות שחלה הפחתה באירועי גשם טרופיים, כמו אפיק ים סוף פעיל - סוגיה שנמצאת כעת במחקר נוסף.
המשמעות רחבה הרבה יותר ממספר מילימטרים על מד הגשם. עבור החקלאות בדרום, שממילא נאבקת בתנאי יובש קיצוניים, כל שינוי במאזן המים עלול להיות קריטי. גם משטר השיטפונות, מקורות המים הטבעיים והמערכות האקולוגיות הרגישות של המדבר תלויים ביציבות המשקעים.