תגלית נדירה מאוד בירושלים: "ראיתי בין האבנים של הקיר משהו שונה"

תליון שרשרת אישי, נדיר מאוד, מהמאה ה-7 לספירה (שלהי התקופה הביזנטית), התגלה בחפירה ארכיאולוגית רחבת היקף בגן הארכיאולוגי של ירושלים ע"ש דוידסון. הממצא הנדיר מעוטר משני צדדיו בדימוי זהה של מנורת שבעת הקנים, והוא נענד, ככל הנראה, על ידי יהודי שהגיע לירושלים בתקופה הביזנטית, בה נאסרה כניסת יהודים לעיר.

"פתאום אני רואה בין האבנים של הקיר משהו שונה"

"יום אחד, בשעות הצהרים, בזמן שחפרתי בתוך מבנה קדום, פתאום אני רואה בין האבנים של הקיר משהו שונה, בצבע אפור". מספר איאיו בלטה, עובד עיר דוד. "שלפתי את הממצא מתוך האדמה וראיתי שמדובר בתליון של שרשרת ועליו מופיעה המנורה. מיד הראיתי את הממצא לאסתר - מנהלת החפירה, והיא אמרה שזה ממצא נדיר במיוחד. מאד התרגשתי".

התליון נמצא בתוך שכבת מילוי עבה של כ-8 מטרים, אשר שימשה תשתית למכלול מבנים מונומנטליים מהתקופה האומיית. שכבת מילויים זו, כיסתה לחלוטין שרידים קדומים יותר - משלהי התקופה הביזנטית, ובהם שרידי מבנים. אלה, מעידים, לפי החוקרים, על מערך אדריכלי מתוכנן, שנבנה לצידו של רחוב מרוצף.

שטח החפירה בו אותר התליון צילום: אמיל אלגם רשות העתיקות

"ידוע לנו רק על עוד תליון אחד בעולם הנושא את סמל המנורה, שנעשה מעופרת"

התליון עוצב כדסקית, ובחלקו העליון לולאת השחלה לחוט או לשרשרת. על שני צידיו נטבעו שתי מנורות זהות בעלות שבעה קנים, שהודגשו במסגרת עגולה בולטת. צד אחד השתמר היטב, בעוד שהצד השני מכוסה בפטינה - שכבת בליה טבעית. דגם המנורה בשני צידי הדסקית כולל שלושה קנים בכל צד של הקנה המרכזי, ובראשי הקנים מופיעה קורת חיבור אופקית, שמעליה שלהבות. בבדיקת XRF במעבדות האנליטיות של רשות העתיקות, אשר בוצעה על ידי משמר החפץ איליה רזניצקי, נמצא כי התליון מכיל כ־99% עופרת.

לדברי חוקרי רשות העתיקות ד"ר יובל ברוך, ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ', אסתר ראקוב־מלט וד"ר שולמית טרם, "תליון עשוי עופרת טהורה, המעוטר במנורה, הוא ממצא נדיר ביותר. במחקר מוכרים תליונים מעוטרים במנורה שנעשו מזכוכית וממתכות אחרות, אבל ידוע לנו רק על עוד תליון אחד בעולם הנושא את סמל המנורה, שנעשה מעופרת. תליון זה, שמקורו אינו ידוע, שמור במוזיאון וולטר לאמנות שבבולטימור, ארה"ב. הופעתה הכפולה של המנורה, בשני צידי הדסקית, מעידה על משמעותו העמוקה של הסמל ועל מקומה המרכזי של המנורה בהבעה חזותית של זיקה למקדש ולזיכרונו, גם בתקופה שלאחר חורבן הבית".

התליון צילום: אליהו ינאי עיר דוד

מהמקורות ההיסטוריים עולה, כי במהלך התקופה הביזנטית נאסרה כניסת יהודים לירושלים. "עובדה זו, מקשה על הבנת משמעותם של הממצאים המעוטרים בסמל המנורה בהקשרם ההיסטורי", אומרים החוקרים. "הדבר מעלה את השאלה האם מדובר בממצאים אקראיים, או שאולי היו אלה חפצים פרטיים של יהודים שהגיעו לעיר מסיבות שונות: סוחרים, בעלי שליחות מנהלית, או יחידים, שבאו לעיר כעולי רגל סמויים ובנסיבות לא רשמיות".

עדות לכך שיהודים המשיכו להגיע לעיר למרות האיסור

ד"ר יובל ברוך, המנהל את החפירות באתר מזה כרבע מאה מטעם רשות העתיקות ומי שחוקר את נושא המנורות, הדגיש כי "מדובר בממצא יוצא דופן. תליון זה, הנושא את סמל המנורה, אינו רק אובייקט חומרי; הוא חותם אישי, תעודה של זיכרון ושל זהות, שכנראה היה שייך ליהודי אנונימי, שבחר לשאת אותו על צווארו. בחירה זו אינה רק תמצית של מחויבות אישית לאמונתו הדתית, אלא גם עדות לכך שבתקופות בהן פורסמו צווים קיסריים האוסרים על יהודים להתגורר בעיר, הם לא חדלו מלהגיע אליה".

"הבחירה להשתמש דווקא בעופרת, ולא באחת המתכות המקובלות יותר לייצור תכשיטים, עשויה להעיד כי בעל החפץ ענד אותו כקמע, ולא כתכשיט. זאת, משום שהעופרת נחשבה באותה תקופה לחומר נפוץ ומקובל במיוחד לייצור קמיעות". ד"ר ברוך הדגיש, כי "במהלך התקופה הביזנטית, דווקא אז - וביתר שאת, הפכה המנורה לסמל של זיכרון לאומי ולציפייה לתחייה בקרב קהילות היהודים בארץ ישראל. בגלות, אימצו את הסמל בדיוק באותה דרך. יתרה מכך, בשנים האחרונות הולכות ומתרבות העדויות הארכיאולוגיות שלפיהן יהודים, למרות כל האיסורים והקשיים שהוטלו עליהם, מצאו את הדרכים להגיע לירושלים - וייתכן שאף היו כאלה שהשתקעו בה".