ימים ספורים לאחר השבעה באוקטובר, חן שימל בת ה-26, אשר גדלה בלונדון ועלתה לישראל לפני שמונה שנים, עשתה את דרכה לקיבוץ בארי כדי לתעד את האירועים. שם היא תיעדה את ההרס: הבתים והקיבוצים החרבים, צוותי החירום במקום, המשפחות שנאלצו להתפנות, ועבודת צוותי ההצלה של זק"א.
במשך השנתיים האחרונות תיעדה שימל - ברגישות, בכאב וגם בתקווה - את משפחות החטופים, ניצולי פסטיבל נובה, חיילים ומילואימניקים, ואת עם ישראל בשעתו הקשה ביותר. מתוך תמונות אלו, נולד הספר "7 באוקטובר | עדות", המשלב צילומים עם עדויות, הספדים, מכתבים אישיים, פסוקים מהתנ"ך וציטוטים, ומשמש עדות חזותית לאירועים שעיצבו את החברה הישראלית מאז אותו יום.
חן שימל צילום: פרטי
"יומיים לאחר השבעה באוקטובר הגעתי לבארי, הרצפות והקירות היו מכוסים בדם. ביד אחת צילמתי וביד השנייה עזרתי לנקות. השתיקה והריח ילוו אותי לנצח. ידעתי שאני עומדת בתוך שבריר של היסטוריה שאסור שישכח", נזכרת שימל.
מאז המשיכה לתעד רגעים אינטימיים ומשמעותיים, המשקפים את מסע ההתמודדות, האבל והחוסן של מדינת ישראל מאז השבעה באוקטובר: משפחות חטופים ובהן משפחותיהם של אביתר דוד, עומר ונקרט, ואמילי הנד, חיילים פצועים וקהילות מפונים, ניצולי פסטיבל נובה ואף תיעודים מיוחדים מתוך עזה וביניהם, כורסתו הנטושה של יחיא סינוואר. "זה היה סמל קטן של ניצחון בתוך ים של כאב. הבטחתי לעצמי שאמשיך לצלם, גם ברגעים הקשים ביותר, בשביל המשפחות, בשביל הדורות הבאים, בשביל המדינה שלנו", היא מוסיפה.
מתוך הספר צילום: חן שימל
עבודתה של שימל כבר זכתה להכרה רחבה בישראל ובעולם. שימל זכתה בפרס צילום השנה של "עדות מקומית 2024" ונבחרה על ידי ג'רוזלם פוסט לאחת מ-"25 YOUNG VISIONARIES". מתוך תחושת שליחות, שימל החליטה להקדיש את כל הכנסות הספר לתכנית "דרור" של מכון סאמיט, המסייעת בשיקום לוחמים ולוחמות המתמודדים עם פוסט טראומה. התכנית מעניקה שיקום פסיכולוגי, רגשי, חברתי ותעסוקתי בהבנה שהחלמה אמיתית אפשרית רק כאשר כל הצרכים הללו מקבלים מענה משולב.