העיתונאי קלמן ליבסקינד נפרד היום (ו') בטור אישי אישי מהמקום שהיה לו בית כמעט רבע מאה - עיתון "מעריב". ליבסקינד בחר לפתוח בזיכרון: "גם היום, כמעט 24 שנים אחרי, אני זוכר את הבלטה שעליה עמדתי כשהטלפון צלצל ועל הקו נשמע קולו של עורך 'מעריב', אמנון דנקנר ז"ל, שהזמין אותי להצטרף לשורות העיתון". לדבריו, ההצעה לכתוב בעיתון הייתה "התגשמות של חלום ילדות. שום דבר - גם לא בקשה לערוך את ה'ניו יורק טיימס' - לא יכול היה להשתוות לה".
אמנון דנקנר ז"ל - מורה הדרך
ליבסקינד שיתף גם בזיכרונותיו הראשונים ממסדרונות המערכת: "בסופה של הפגישה הראשונה עם דנקנר, סמוך לחצות הלילה, כשהזמין אותי לסיור ביכורים ברחבי הבניין המיתולוגי, הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים". הוא תיאר את ההתרגשות מול הדסק הפועם ואת החדרים שבהם נעשתה העיתונות היומית, וגם את המשרד שקיבל - "שעד לא מכבר זה היה החדר של רונאל פישר".
אמנון דנקנר ז"ל צילום: Moshe Shai,Flash 90
בטורו הדגיש ליבסקינד עד כמה היה דנקנר משמעותי עבורו, לא רק כמעסיק אלא גם כמורה דרך: "אני מזכיר פה רבות את אמנון דנקנר המנוח, משום שאני חייב לו הרבה מאוד. הוא אחראי לדחיפתם קדימה של רבים מצעירי הציונות הדתית בתקשורת". בנוסף, סיפר על השיעור הבלתי צפוי שקיבל מהעורך הראשי, כשעורר נגדו ביקורת: "תכתוב למחר 450 מילה נגדי למדור הדעות", דרש דנקנר, ואיפשר לכתב הצעיר לפרסם מאמר נגדו.
24 שנים - ושלל סיפורים
אבל לא הכול היה קל. ליבסקינד תיאר את הרגעים שבהם משפחתו נאלצה להתמודד עם איומים קשים בעקבות תחקיר, כולל שיחות טלפון בהן נאמר "נגמור אותך כמו שגמרו את רבין". לדבריו, "כמעט שלושה עשורים אני במקצוע הזה, והימים הקשים ההם היו היחידים שבהם שאלתי את עצמי אם כל זה כדאי, ועד כמה זה הוגן לבחור לעצמי מקצוע שאת המחיר הכבד עליו משלמת אשתי והילדים שלי".
משרדי מעריב צילום: Roni Schutzer,FLASH 90
בין שלל הזיכרונות הביא גם סיפורים דרמטיים במיוחד - על תחקיר במכון לרפואה משפטית שהסתיים במעצר מבוים בבית קפה, על פרסום שהוביל אותו אל ספסל הנאשמים, ועל מקרה שבו ירה לעברו מנהל אתר פסולת במהלך תיעוד עיתונאי: "בחיים שלי לא רצתי כמו שרצתי אז, בדרכי להתגלגל היישר אל תוך מדרון תלול ובלתי נגמר, עמוס שיחים קוצניים גבוהים".
"מעריב היה לי במשך שנים ארוכות בית"
לצד הקשיים, הוא נזכר גם ברגעים של שליחות אמיתית - בהם המאבק להענקת עיטור האומץ ללוחם מג"ב שנפצע בחברון. "את הטקס המרגש במטה הארצי, שאליו הזמין אותי הבחור הצעיר הזה, לא אשכח לעולם", כתב.
בסיום הטור התייחס ליבסקינד גם לשינויי הזמנים: מהימים שבהם היה אחד הדתיים הבודדים במערכת, ועד המציאות שבה התקשורת הישראלית מגוונת הרבה יותר. לבסוף, בחר לסיים במילים אישיות: "מעריב היה לי במשך שנים ארוכות בית מקצועי, ולא רק מקצועי. הפרידה ממנו קשה, וכל שנותר לי הוא לאחל הצלחה גדולה לאנשים הנהדרים שעושים אותו".