כבר שנים שצופית אליצור, מנכ"לית עמותת "תהל", עוסקת במתן סיוע ארצי בייעוץ, ליווי ותמיכה לנפגעי פגיעות מיניות ואלימות מהמגזר הדתי. לרגל כנס כיפה "האומץ לדבר על זה - פגיעות מיניות במגזר הדתי", בראיון מיוחד אליצור מספרת על החיבור האישי לנושא: "בעשרים השנה האחרונות עבדתי בעמותות חברתיות וכל עולמי סבב שינויים חברתיים עמוקים למען חברה בריאה ומתוקנת יותר".
צילום: shutterstock
מה הוביל אותך אישית להצטרף לעמותת תהל?
"האמת שלא אני מצאתי את תהל אלא תהל מצאה אותי – נכנסתי על הנישה הניהולית ולמרות שלא הגעתי מהתחום המקצועי, הכרתי ונחשפתי למספר מקרים בעבר, חלקם קורעי לב, אם במסגרת עבודתי עם מתנדבי השרות הלאומי או בתפקידי כיועצת ראש העיר למעמד האישה. ברב המקרים ראיתי מקרוב את המבוכה, ההשתקה וההסתרה ואת האמפתיה לפוגעים שמנעו טיפול נכון בנפגעים ונפגעות.
החיבור שלי לתהל ומה שנותן לי תחושת משמעות זו האמונה שניתן לחולל שינויים חברתיים כמענה לעוולות, אנו משקיעות בהדרכה והכשרה למוגנות ומניעה ובמאמץ להוביל את הקהילה להכיר בנפגעים ונפגעות תקיפה מינית ולפתח עבורם מענים סיוע, תמיכה וליווי שלא נופלים מהמענה שקהילה יודעת להעניק לחבריה במקרי אבל ושמחה".
קשר שתיקה, חסמי דיווח, ופערי ידע ואמון
יש מספר אתגרים ייחודיים בטיפול בפגיעות מיניות ואלימות במשפחה בחברה הדתית-חרדית. אליצור מגלה כי הקשיים הם לאורך כל הדרך, ומאלצים לתמוך באופן אקטבי בטיפול ובמניעה של האירוע. בין היתר, מספר אליצור: "ישנם חסמי דיווח וחשיפה ושימור היציבות המשפחתית -דגש תרבותי על שלמות המשפחה, חשש מפגיעה בשמה הטוב של המשפחה בשידוכים עתידיים, מקשה על יציאה ממערכות יחסים פוגעניות ויכול להוביל להסתרת הפגיעה או להשתקתה. מחסומי צניעות ופרטיות ומורכבות בהגדרת הפגיעה – קושי גדול בשיח פתוח על נושאים והגדרת גבולות הקשורים למיניות, מה שמקשה על זיהוי, דיווח וטיפול בפגיעות, מבנים קהילתיים סגורים - נטייה ל'טפל' במקרים בתוך הקהילה ללא מעורבות גורמי חוץ, כולל רשויות רווחה ואכיפת חוק.
"גבולות של בעלי סמכות שליטה וכח - טשטוש גבולות, ניצול מעמד כהורה או רב, ושאלות לגבי למי יש סמכות להתערב ובאיזה אופן, כשלעיתים ישנה העדפה להתייעצות עם סמכות רבנית לפני או במקום פנייה למשטרה. פערי ידע ואתגרי אמון – חוסר מודעות לשירותים וחשש מפני התערבות גורמים חיצוניים שעלולים לא להבין או לכבד את אורח החיים הדתי. הכשרה מותאמת למטפלים - הצורך במטפלים המכירים את הקודים התרבותיים והדתיים של הקהילה. בידוד חברתי של נפגעים - חשש מדחייה קהילתית לאחר חשיפת הפגיעה. טיפול אפקטיבי במקרים אלו דורש הבנה עמוקה של המאפיינים התרבותיים והדתיים, ולרוב מצריך שיתוף פעולה עם מנהיגים דתיים וארגונים קהילתיים הזוכים לאמון הציבור החרדי והדתי".
תוכלי לשתף בסיפור הצלחה שממחיש את ההשפעה של תהל?
"ההגדרה 'סיפור הצלחה' לא מתאים כאן אך בהחלט יכולה לתת סיפור כואב וקשה של אב, דמות רבנית מוכרת בקהילה, שפגע בכמה מבנותיו, הן לא ידעו אחת על השנייה וכשאחת מהן באומץ, סיפרה לדמויות במשפחה ובקהילה – הפכו אותה 'להוזה', 'ממציאה', 'לא אמינה', 'הורסת את המשפחה' ודוגמאות אחרות.
"ההשתקה וההסתרה היו עדיפים על ההתמודדות עם המקרה הקשה והכואב. הפונה קבלה סיוע, תמיכה וליווי צמוד מאתנו, כולל הסבר מעמיק על התהליכים ונוכחות שלנו בעימותים במשטרה, ליווי ועדות שלנו במשפט, במהלך הליווי התגלה שיש עוד אחיות שנפגעו וגם הן לוו וטופלו, האב נאסר ולאחר שנים של ריצוי מאסר חזר לקהילה".
צופית אליצור, צילום: אלישבע שמילוביץ
קהילה של חסד - חשוב לנו שהנפגעים לא יישארו שקופים
האם נתקלתם בעבר בהתנגדויות מתוך הקהילה? אם כן, איך ידעתם להתמודד?
"תפקידנו כמרכז סיוע להיות מענה של תמיכה, סיוע וליווי לנפגעים ונפגעות, הם עולמנו ואנו איתם ולמענם. אנו רואות בקהילה עולם של חסד כלפי חבריה במצבי אבל, חולי ושמחה – חשוב לנו שגם הנפגעים והנפגעות, חברי הקהילה, לא יישארו שקופים, שיראו אותם ויתייחסו אליהם גם במעשי החסד המרגשים שקהילה יודעת לתת".
איך אתם מנגישים את השירותים שלכם לאוכלוסייה שלעתים חוששת לפנות לעזרה?
"אנחנו מכשירים ומיידעים גורמי מקצוע בקהילה - רבנים ונשותיהם, מחנכים וצוותי הוראה, מדריכות כלות, בלניות, דולות ומיילדות וכדו', כיצד להגיב במידה והם מזהים מצוקה ואיך להפנות לשירותים שלנו. יש לנו קו חם 2511* שיש בו מענה 24/7 שבתות וחגים ואנו דואגים להפיץ ולפרסם את המספר שלו במקומות ציבוריים ובכל הרצאה ו/או סדנא שלנו, גם ברשתות החברתיות אנחנו נמצאים, יש לנו תוכניות ייעודיות ואנו מגיעים לתלמידים, נוער, סטודנטים, בנות שרות לאומי, צוותי הוראה והורים. אפשרי לפנות גם דרך הווטסאפ, יש אנשים שזה פחות מאיים עליהם ומעדיפים לכתוב – גם שם יש מענה מקצועי לאחר הכשרה".
איך אנשי המקצוע שלכם מצליחים גם לשמור על הנפש בתהליך שוודאי חושף אותם לכאב רב?
"זו שאלה מצויינת, אנשי מקצוע העובדים בתחום הטיפול בפגיעות מיניות ואלימות במשפחה מתמודדים עם אתגרים רגשיים משמעותיים הם צריכים הדרכה וסופרוויז'ן קבוע – כדי לייצר מרחב בטוח לעיבוד רגשי של המקרים הקשים בליווי מדריכים מנוסים שמבינים את התחום. אחד הערכים בארגון שלנו הוא התפתחות מקצועית ולמידה מתמדת. אנחנו נפגשות כל שבוע כל הצוות לישיבה קבועה שחלק ממטרתה היא חלוקת העומס הרגשי והתמיכה ההדדית כדי לא להישאר לבד עם הכאב.
"בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בשיח"
"הסיוע מקבל הדרכה מקצועית קבועה ומתכנס באופן קבוע לקבוצת עמיתים כדי לאזן בין אמפתיה לגבולות מקצועיים, לשיתוף ותמיכה הדדית, זיהוי עומס וסימני שחיקה, לקבלת כלים לחוסן נפשי, וליצר הפרדה בין החיים האישיים לעבודה", אומרת אליצור, "בסופו של דבר, המפתח הוא באיזון העדין בין מחויבות עמוקה לנפגעים לבין דאגה לבריאותם הנפשית של אנשי הצוות. לעתים דווקא היכולת לשמור על הנפש היא זו שמאפשרת להמשיך ולהיות שם עבור האחר לאורך זמן".
לסיום, האם יש סיבה לשמור על אופטימיות?
"תמיד! אומנם האתגרים משמעותיים, אך השינויים החיוביים שכבר מתרחשים מעידים שאפשר לחולל שינוי אמיתי בשטח. המפתח הוא בעבודה הדרגתית, רגישה תרבותית, ובשיתוף פעולה עם גורמים מתוך הקהילה. בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי וחיובי בשיח ויש יותר פתיחות לדון בנושא בקהילות דתיות וחרדיות, המודעות למוגנות ומניעה בעליה, מורגשת פריצה הדרגתית במעגל השתיקה, יותר נפגעים ונפגעות חושפים את סיפורם ומעודדים לפנות לעזרה - גלגלי השיניים אומנם עובדים לאט אך הם עובדים ומתקדמים".