151 ימים חלפו מאז שסיגי כהן ראתה את בנה אליה בפעם האחרונה. כהן בן ה-26 נחטף מהמסיבה ברעים ומאז המשפחה לא זכתה לקבל ממנו אות חיים. "האמת שזה לא נתפס", היא מודה בפתחה של השיחה שלנו, "אתמול קמתי לבוקר מאוד קשה. פתאום אני קולטת - חמישה חודשים הבן שלי לא נמצא, זה הכי הרבה זמן שלא ראיתי אותו. התחושות מאוד מאוד קשות. גם האי ודאות, שלא יודעים מה איתו ואין שום דבר ברקע, הכל מביא למצב של קושי לתפקד ביום יום".
הקושי עליו מדברת כהן ניכר היטב בקולה. התשישות, הכאב, הכמיהה שישוב כבר, מורגשים בכל מילה שהיא אומרת. "אם פעם הייתי קמה די בקלילות, היום אני מגרדת את עצמי מהמיטה לקום לעשות משהו, כי אני אומרת לעצמי שאסור לי לשקוע ואני חייבת להיות חזקה בשבילו", היא משתפת, "ביום-יום אני מאוד משתדלת להיות עסוקה, רוב העיסוקים הם סביב אליה. אני מנסה קצת לחזור לשגרה אבל קשה לי, בעבודה אני לא מצליחה להתרכז וגם בבית קשה לי לתפקד, לבשל, לנקות".
"אני מרגישה שכאמא אני לא נמצאת שם בשביל הבנות שלי"
חוץ מהדאגה לבנה הבכור, מלווה אותה גם מצפון לגבי שלוש אחיותיו הצעירות. "אני מרגישה שכאמא אני ממש לא נמצאת שם בשבילן", היא נאנחת, "אני מכה על זה כל יום. מאוד משתדלת, אבל קשה לי. אני מאוד בבועה עם עצמי והן די מתפקדות לבד. הקטנה שלי בת 15 וחצי וזאת שמעליה בת 17, זה לא שהן תינוקות וצריכות אותי ממש צמוד, אבל קשה לי שאין לי סבלנות לבשל להן ולנקות והן עושות את הכל לבד. וגם להן קשה", היא מוסיפה, "אני יודעת שגם להן קשה". מבין השלוש, היא מספרת, רק אחת בחרה להיכנס למאבק. השתיים האחרות בחרו להתרחק ולהתמודד מרחוק.
את אליה היא מתארת כילד שמח, חברותי, "הדבק שמחבר בין כל החברים". הוא כל כך אוהב לטייל שאימו סוברת שכבר הספיק לבקר בחצי ממדינות העולם. "הוא איש שיווק ויזם", היא ממשיכה להרעיף מחמאות על בנה החטוף, "כל דבר שהוא נוגע בו וכל דבר שהוא עושה - יש לו ערך מוסף מאוד גדול".
אליה כהן. "הדבק שמחבר בין כל החברים" צילום: פרטי
"אני רוצה את הבן שלי בבית, ממש לא משנה לי באיזו דרך"
כהן משתייכת למטה משפחות החטופים, אך עד לא מזמן היא לא הצליחה להזדהות איתו באופן מלא. "אנחנו 134 משפחות, אין מצב שכולנו נהיה באותו ראש. יש הרבה ויכוחים ובהרבה מאוד אני לא מסכימה, אבל אני חושבת שחייבים את המטה כי חייבים להשמיע את הקול של משפחות החטופים, אחרת זה יתמסמס", היא קובעת. לגבי הדרך שבה ישוב בנה - בעסקה עם החמאס או בפעולה מבצעית - לכהן לא אכפת: "אני רוצה את הבן שלי בבית, ממש לא משנה לי באיזו דרך. אני מסכימה שצריך להפעיל לחץ על החמאס ולהמשיך להילחם ולגמור אותם, אבל יחד עם זאת אני רוצה את הבן שלי בבית. בלי יותר מדי שיקולים".
במקביל, היא משתייכת גם לפורום "תקווה", שתומך בהגברת הלחץ הצבאי על החמאס ומתנגד נחרצות לעסקה. "זה לא סותר", היא טוענת, אך מסכימה כשאני מזכירה שהפורום קם מתוך התנגדות לפעולות של רונן צור. "רונן צור כבר לא במטה", היא מזכירה, "לי מאוד הפריע שנצטייר כאנשים עם הדעות של רונן צור, לכן בהרבה פעולות לא השתתפתי. עכשיו כשהוא לא שם אני מקווה שהסטיגמה שנוצרה על המטה תשתנה. לכולנו יש מטרה להחזיר את הילדים הביתה ורוב האנשים שם עושים הכל בשביל זה. עכשיו המטה לובש קצת צורה אחרת, שאני יותר מתחברת אליה".
משפחת כהן צילום: פרטי
"אני חושבת שכל תפילה מקרבת אותם עוד קצת"
אם היית יכולה להעביר עכשיו מסר לאליה, מה היית אומרת לו?
"הייתי אומרת לו שאנחנו מאוד מאוד אוהבים אותו ומתגעגעים אליו, לצחוק שלו, לחיזוקים שלו, לכתף התומכת שלו. שידע שאנחנו עושים פה הכל בשביל שהוא יחזור יחד עם כולם ואנחנו לא שוכחים אותו אפילו לרגע. מתפללים עליו כל הזמן ואני יודעת שהוא יחזור בעזרת השם, מקווה שזה יהיה בקרוב מאוד".
אני מסיימת את השיחה שלנו עם בקשה אישית מסיגי, כשאני שואלת אותה כיצד אני והציבור המודאג והמייחל לשובם של החטופים יכולים לעזור. "תהיו איתנו", היא מבקשת בפשטות, "תגבו אותנו. אני מרגישה שאנחנו צריכים את האחדות הזאת, לא מעניין מי שמאלני ומי ימני, צריך את כולם בבית, ואהבת לרעך כמוך. ולהתפלל", היא מוסיפה, "באמת להתפלל. אני חושבת שכל תפילה מקרבת אותם עוד קצת. ככל שנתפלל יותר ונתחזק יותר בעזרת השם הם יבואו יותר מהר".