בנובמבר 2015 שוחרר יונתן פולארד, המרגל הישראלי, בתנאים מגבילים לחמש שנים מהכלא האמירקאי. חמש שנים לאחר מכן החליטה וועדת השחרורים של בית המשפט בארצות הברית, להסיר את ההגבלות המחמירות שהוטלו עליו והוא הוגדר כאדם חופשי. בדצמבר 2020 עלה פולארד לישראל. הבוקר (ו') בראיון ארוך שפורסם ב"ידיעות אחרונות", האנשים שלכדו אותו מדברים לראשונה.
-
עוד באותו נושאיונתן פולארד יעמוד במרכזה של סדרה חדשה בכאן 11
16/01/22 16:51
שבירת השתיקה של חוקריו נעשתה בעקבות סדרה חדשה בת ארבעה פרקים, שיצר והפיק העיתונאי עמרי אסנהיים אודות פרשת פולארד, אותה ביימו גלעד טוקטלי ושני חזיזה. הסדרה תעלה ביום רביעי הקרוב ב"כאן 11". הסדרה מדלגת בין שלושה צירים: מה הוביל צעיר יהודי-אמריקאי לבגוד כך במולדתו, מדוע בגדו בו מפעיליו הישראלים, ומה הוביל את מדינת ישראל לבגוד כך בבת הברית הגדולה ביותר שלה – עד ראש הצמרת.
בריאיון מגוללים ארבעה מחוקריו של פולארד את הפרשה המסעירה כפי שהם ראו אותה. לידיה ג'וקורק, מי שהובילה את החקירה מטעם ה-"FBI", הסבירה: "לאורך השנים, בעקבות גזר הדין החמור שהוטל על פולארד והסירוב של הרשויות בארצות הברית להעניק לו שחרור מוקדם, התפתחה תיאוריה שפולארד הופלה לרעה בגלל אנטישמיות. וזה ממש לא נכון. חשוב לנו להראות שהתייחסנו לפרשה הזו בדיוק כפי שהיינו מתייחסים לכל פרשיית ריגול אחרת. בסך הכול עשינו את עבודתנו".
”ההמחשה הכי טובה של התחושות שלנו“, היא משחזרת, ”זה מה שקרה בחדר החקירות כמה דקות אחרי המעצר. ישבתי שם עם פולארד, ואז הייתה דפיקה בדלת ונכנס לחדר אחד הממונים עליי. הוא שאל אותי: למי פולארד נתן את המסמכים? ואמרתי לו, ’כנראה לישראלים‘. התשובה שלו הייתה, 'או מיי גאד, חבל שהוא לא ריגל עבור הרוסים'".
(פרשת פולארד נחשפת לעולם במלואה | החל מרביעי בכאן 11 וביוטיוב)
"הוא מעולם לא סיפר במקום העבודה שהוא יהודי"
לפני 37 שנים, בשנות ה-20 לחייה ובראשית דרכה המקצועית, שימשה ליסה רדמן כסוכנת בכירה בשירות החקירות הפליליות של הצי האמריקאי (NCIS) בוושינגטון. תפקידה של רדמן היה לתפוס מרגלים. בנובמבר 1985 כשרדמן קיבלה שיחת טלפון שהצביעה על חשד לגניבת מסמכים מסווגים בידי עובד באגף המודיעין של הצי, היא לא התרגשה, ולא העלתה בדעתה שתיק החקירה שנחת על שולחנה יערער את מערכת היחסים בין ארצות הברית לישראל.
לדברי ג'וקורק ורדמן, הן לא ידעו שפולארד מרגל עבור ישראל, ובכל תקופת החקירה אפילו לא ידעו על יהדותו של האיש. "לא היה לנו מושג", אומרת ג'וקורק. "בשלב הזה, בגלל שהכול קורה כל כך מהר, אין לנו זמן לעיין בתיק האישי של פולארד. בנוסף, הוא מעולם לא סיפר במקום העבודה שהוא יהודי, והמידע הזה לא היה ברשותנו". רדמן: "רק מאוחר יותר, בחקירה, פולארד יטען שחלק מהי סיבות שהוא ריגל עבור ישראל, הייתה שאנשים במשרד השמיעו הערות אנטישמיות, מה שמאוד הכעיס אותו. אנחנו, בכל מקרה, לא מצאנו עדויות לכך שהיו הערות כאלה".
בתחילת נובמבר 1985 פולארד נראה כמי שנכנס לרכבו עם מעטפות מסווגות. על אף שבהמשך החשד היה לעבירות ביטחון ברמה לא גבוהה בכלל, הסוכנות פנו לבית המשפט וקיבלו אישור להציב מצלמות מעקב במשרדו של פולארד. ב-18 בנובמבר, תועד פולארד תוחב כמה מעטפות 'מנילה' לתוך תיק, ויוצא איתן ממשרדו. "אין לנו מושג עדיין מה המסמכים שהוא לוקח ולמה, אבל אנחנו כן יודעים בוודאות שפולארד מוציא מסמכים מסווגים שאסור לו לקחת. רק ברגע שהוא יוצא מהבניין ונכנס לרכב שלו יש הצדקה חוקית לבסס את החשד שהוא רצה לעזוב את המתחם עם המסמכים המסווגים. ניגשנו אליו, ליסה ואני, יחד עם עוד מספר סוכנים, ושאלנו אותו האם הוא מוכן להתלוות אלינו ולענות על כמה שאלות".
"אל תשכחי לקחת את הקקטוס שקנינו להם כמתנה"
בהמשך הריאיון הארוך, אומרת רדמן: "בזמן שפולארד משוחח עם אשתו, אני שומעת רק את הצד שלו בשיחה. הוא מסביר לה שהוא יתעכב קצת בעבודה ולא יספיק להגיע למסיבת יום ההולדת שתוכננה עם הידידים שלהם. ואז פולארד אומר לה, 'אל תשכחי לקחת את הקקטוס שקנינו להם כמתנה'". רדמן מוסיפה: "זה בהחלט נשמע כמו מילת קוד. אני אף פעם לא שמעתי שמישהו נותן למישהו אחר קקטוס כמתנת יום הולדת. זה היה לא הגיוני".
אן פולארד קלטה את המסר והבינה שהיא חייבת לפעול מהר. היא ארזה את כל המסמכים המסווגים שנמצאים בדירה במזוודה, וניגשת איתם לדלת השכנים, זוג חברים קרוב, והודיעה להם שג'ונתן בצרה ושהיא צריכה עזרה. אן, שמשוכנעת, בטעות, שהיא נמצאת תחת מעקב.
אחרי שפולארד מרגיש שמשך מספיק זמן, הוא הציע מיוזמתו לחוקרות לנסוע לדירתו, ולערוך בה חיפוש. אלא שכשפולארד שהם מוצאים את הדירה הפוכה לחלוטין, ככל הנראה אחרי שאן הפכה את הבית בחיפוש אחר מסמכים. החוקרות מצאו בינתיים רק כמה מסמכים בסיווג ביטחוני נמוך, שאינם מעוררים חשד.
"בנקודה הזו פולארד הבין שבסך הכול ניצלו אותו"
אחד הדברים המרתקים שעולים מהראיונות הוא העובדה שבמשך ארבעה ימים – מרגע שנתפס פולארד ועד למעצרו – הוא יכול היה לברוח. ביום חמישי, מחליט גם פולארד שהגיע זמנו להימלט. "הזוג אכן יוצא מביתם לרופא, אבל בדרך הביתה פולארד לפתע משנה כיוון ונכנס לתוך השגרירות הישראלית. כל הזמן הזה, סוכנים שלנו עוקבים אחריהם, אבל אין לסוכנים מושג שבכלל מדובר בשגרירות הישראלית, שלא נמצאת בשכו־נה של רוב השגרירויות בוושינגטון. למעשה, זה היה הרמז הראשון שהישראלים איכשהו מעורבים בפרשה הזו".
פולארד התחנן על חייו ואומר שהוא מרגל ישראלי, אבל מאבטחי השגרירות לא הכירוהו, השאירו אותו בחוץ, ממתינים לו סוכני ה־FBI. "ברגע שהוא נכנס למתחם השגרירות, שהוא אזור אקס טריטוריאלי, זה כמו לנסות ולעלות על טיסה שיוצאת מארצות הברית, וזו עילה מספקת כדי לעצור אותו מבחינה חוקית", אומרת ג'וקורק. "אמנם באותו רגע לא היה לנו אישור רשמי ממשרד המשפטים לבצע מעצר, אבל אני קיבלתי החלטה לעצור אותו כי הבנתי שהוא מנסה לברוח".
גם תחת החקירה הצולבת סירב פולארד לחשוף את מניעיו, מפעיליו ואת היקף ותוכן החומר הסודי שגנב. בעוד הוא נמצא בחקירה, בהנחיית ראש הממשלה, שמעון פרס, שהתחייב בפני האמריקאים שלא הכיר את הפרשייה ולא אישר אותה מעולם, העבירה מערכת הביטחון לידי אנשי הממשל את מהמסמכים הגנובים. כשהמסמכים הללו הוחזרו לוושינגטון, טרח מישהו להניח אותם על השולחן בחדר החקירות של פולארד. כך הוא הבין שהופקר ולא נותרה לו ברירה אלא להתוודות שריגל עבור ישראל. "בנקודה הזו פולארד הבין שבסך הכול ניצלו אותו".