אירועי השנה של נבחרת כיפה

מבצע בעזה, מהומות בכל הארץ, אסון בלתי נתפס וממשלה שקמה כנגד כל הסיכויים | אלו הרגעים שעשו לנו את שנת תשפ"א והפכו אותה לכל כך דרמטית

חדשות כיפה 06/09/21 07:30 כט באלול התשפא

אירועי השנה של נבחרת כיפה
צילום: פלאש90

חשבנו ששנת הקורונה הייתה השיא. מה כבר יכול להפתיע אחרי מגיפה עולמית ששיתקה את חיינו? חשבנו שראינו הכל. ובכן, מתברר שלא הרבה. השנה האחרונה, שהתחילה ומסתיימת ברקע הקורונה, הביאה שיאים חדשים, שהצליחו להפתיע אותנו כל פעם מחדש. סגר, ועוד אחד, חיסונים, בחירות, ממשלה, אסונות, מלחמה, פרעות, עוד קורונה, פולמוסים אינסופיים על חיסונים והגבלות. שוב ושוב הכו בנו החדשות, שוב ושוב נאלמנו מול השינויים שלא הפסיקו להתרחש. למרות הכל, ויחד עם האשליה התמימה שבשנה הבאה נוכל לשבת במרפסת ולסקר ציפורים נודדים, תקווה אחת עוד מפעמת בליבנו: החיים תמיד, אבל תמיד, יכולים להפתיע. 

פטירת הרב יונתן זקס (1948-2020).
אנחנו כבר רגילים בתארים כמו הרב-דוקטור, חבר הכנסת-הרב, אבל צמד המילים הרב-הלורד, שמור יהיה רק ליונתן זקס שהלך בתחילת השנה לעולמו. משהו בצמד המילים המיוחדות הללו מעורר מיד את יראת הרוממות.  בבני עקיבא למדנו כי ליהדות יש בשורה עבור כל ישבי תבל ושכני ארץ, ולא רק לקהילה הדתית. אבל היה זה הרב זקס , שזכה להכרה כאחד מהוגי הדעות החשובים במאה הנוכחית,  שהצליח להביא, כמו אברהם אבינו בשעתו, את הבשורה היהודית עבור העולם כולו. והציב עבורנו רף גבוה, של יהדות רלוונטית עבור האנושות כולה. יהדות של קידוש השם ואור לגויים, כזו שגם הוגי דעות מאומות העולם יכולים לקנא לה. רבני ישראל רק יכולים לקוות שם הם יעמידו תורה מאירת עיניים, תורה כזו שינהרו אליה גויים רבים. תורה כמו זו של הרב-הלורד שפרצה הרבה מעבר לגבולות בית המלוכה הבריטי.
(בועז נכטשטרן)

הרב יונתן זקס                                                                                                                               צילום: נוה בן שמואל

פרשת יהודה משי זהב
באופן מטריד למדי, אחד מזיכרונות הילדות הכי חזקים שלי קשור דווקא ליהודה משי זהב. אסון ורסאי, שהביא למותם של 23 בני אדם, אירע בשנת 2001. כשראינו את התמונות מהאסון, אמא שלי הצביעה עליו והסבירה שהוא מחלץ את האנשים מההריסות. שנים אחר כך, ויהודה משי זהב כלוא בעצמו בין שמיים לארץ, לא שם ולא כאן. 
דווקא בשנה שבה איבד את הוריו לקורונה וחידד את מעמדו בתור חרדי מחמד שכולם אוהבים לאהוב, דווקא אז התגלו מעשיו האיומים, והקורבנות שבהם פגע מינית במשך עשרות שנים התחילו לספר את סיפורם. 
הגבול בין רע לטוב כל כך מטושטש לפעמים, חיים של חסד מול מפלצתיות טהורה, ומה מנצח בסוף? בשבילי הטרגדיה הזו היא תזכורת. תזכורת לכך שאנחנו צריכים להיזהר ולהתפלל, ועוד קצת להיזהר ועוד קצת להתפלל, כדי שנדע לזהות את הרוע, ולהוקיע אותו בזמן.
(שמחה ברנס)

צילום: by Yonatan Sindel/Flash9

אסון מירון 
45 בני אדם נספו באירוע הדלקת המדורות המסורתי בל"ג בעומר האחרון. מאז הוקמה ועדת חקירה שתבדוק את התנאים במקום ואולי תמצא אשמים, ועדיין נראה כי גם בשנה הבאה יהיה אותו הדבר. האסון הזה היה צריך להיות יותר מאשר צער המוני ובכי לאומי, אלא גם להגיע לשינוי מחשבתי. 

כמו אחרי האסון בפסטיבל ערד, או אירועי המשחק במכבי חיפה, שם נערכו שינויים בנושא, גם כאן צריכה להגיע רפורמה מבנית, אבל נראה שהכל עובר ליד, ואחרי ההלם הראשוני על מות רבים כל כך וצעירים כל כך, לאיש כבר לא אכפת. פחות מחודש אחרי זה אירע אסון הטריבונה בבית הכנסת בגבעת זאב, והמשפט הבלתי נשכח של השר לביטחון פנים לשעבר אמיר אוחנה, "אני אחראי, אך אחריות אין פירושה אשמה" עוד מהדהד. 
(ראובן וולף)

צילום: דוברות המשטרה

שומר החומות והפרעות: המשוואה שלא הייתה
המבצע אליו נגררה ישראל ביום ירושלים, עם הירי של חמאס לבירת ישראל, היה עוד אחד מאותם סבבי לחימה אליהם הורגלנו בשנים האחרונות, כשהפעם העצימות הייתה גבוהה בהרבה. יותר רקטות שנורו מרצועת עזה לישראל (כ- 4,360 סך הכל), יותר הרוגים בצד הישראלי (שמונה ישראלים, שלושה אזרחים זרים וחייל אחד), יותר מחבלים עזתים הרוגים (לפחות 225 בהם בכירים רבים) ואזורים רבים בישראל ששותקו למשך זמן ארוך בשל איום הירי מהרצועה. 
אך הרגעים המכוננים לא היו אלה בהם הייתי צריך למצוא מחסה כשהאזעקה נשמעה בירושלים, אלא דווקא ברגעים בהם הבנתי שחוץ מהאויב צמא הדם שנמצא מחוץ לישראל, מעבר לגדר, יש גם אויב מסוכן לא פחות שנמצא בדירה ממול, מעבר לרחוב או בכביש בדרך הביתה, אויב שאורב לי ומנסה לפגוע בי. הרגעים בהם ההבנה חילחלה בי שבאזורים רבים בארץ חוסר המשילות לא נוכח רק בשעת לילה מאוחרת אלא גם באמצע היום, ולא רק דרומית לקריית גת אלא גם במרכז הארץ ולאורך כל כבישי ישראל. הרגעים בהם הבנתי שייתכן כי אבדה תקוותנו לחיים משותפים, וכל מפגש בין אזרח יהודי לאזרח מוסלמי דינו לעבור בחשש ובבחינה מתמדת. לא פחותה מכך היא ההבנה שהמדינה לא תמיד תהיה שם כדי להגן עלינו, כי למשטרה חסרים תקנים ורצון להתערב, ולכן עלינו להיות ערניים ונחושים להגן על משפחותינו בכל זמן .
כל זה הוביל לאחד האירועים הלא מוערכים אך בעלי המשמעות בישראל אי פעם, כשלראשונה עמדו עיתונאים ימניים ולא הסכימו לשתוק כלפי הצגת ה"כביכול" משוואה של התקשורת הישראלית שהתכופפה בפני הפוליטיקלי קורקט בניסיון ליצור מיצג של "חמומי מוח משני הצדדים". אם פעם התרגלנו להלקאות עצמיות בשם מוסר מעוות וחוסר יכולת להפנות אצבע מאשימה כלפי המגזר הערבי וההנהגה האילמת שלו, אז היום יש כבר מספיק אנשים שלא יסכימו לכך, שמופיעים במהדורות החדשות, מערכות העיתונים או אפילו מחזיקים בחשבונות טוויטר עם אלפי עוקבים, ויודעים איך להגביר את הקול מספיק כדי שישמעו גם בצפון תל אביב את זעקת העם הנרמס תחת גלגלי הפי סי.
(ישי אלמקייס).

הפרעות בלוד

הפרעות בלוד                                                                                                                  צילום: Yossi Aloni/Flash90

תם עידן נתניהו.
אחת הסצנות הקולנועיות שהכי נגעו בי בילדות מתרחשת בתחילת הסרט השני בסדרת ספיידרמן, גיבור ילדותי איש העכביש נעמד מול קיר גבוה ומנסה שוב ושוב להוציא קורים מהיד ללא הצלחה, עד שפתאום הוא מבין, הכוח אזל. קצת קשה לילד לראות את הכוכב שלו עומד חסר אונים. 16 שנה אחרי שראיתי את הסצנה הזאת לראשונה, תמונה אחת נתנה לי את אותה תחושה בדיוק. אמצע לילה בתחילת אב ובנימין נתניהו, ראש הממשלה הכמעט נצחי עוזב את בלפור. לא האמנתי שנתניהו באמת יעזוב את בלפור, כילד ימני הוא קצת היה הגיבור הבלתי נגמר, נואם באו"ם, משפיל את טיבי במליאה ומנצח שוב ושוב את ה"שמאלנים". אבל בהתחלה הוא לא הצליח להקים ממשלה, ואז שוב לא, ובבחירות הרביעיות הוא שוב איבד את המנדט ליאיר לפיד. עד הרגע שבו לפיד הכריז כי 'עלה בידו' באמת האמנתי שישלוף עוד קלף סודי מהשרוול, אבל זה לא קרה, ונתניהו בפרצוף חמוץ יצא מבלפור. הקסם פג, ותם העידן הארוך ביותר בפוליטיקה הישראלית.
(עמיאל ירחי).

כניסת המובילים לבלפור

כניסת המובילים לבלפור                                                                                           צילום: Olivier Fitoussi/Flash90

ראש הממשלה נפתלי בנט
ממשלת בנט - לפיד, או בשמה הממותג ממשלת ה"ריפוי והשינוי", הוכיחה כי רשימות לכנסת ומצע פוליטי הם הדבר הכי מיותר ומיושן שקיים, מה שמשחק היום הוא היריבות האישית והסיכוי למקסם רווחים פוליטיים מידיים.
לאורך כל מערכת הבחירות האחרונה, לא היה פרשן או כתב פוליטי אחד שהעז להמר שנפתלי בנט מי שעומד בראש מפלגת 'ימינה', יהפוך לראש ממשלה ועוד איזו ממשלה.
מרבית ההערכות והפרשנויות נעו בין הליכה לבחירות חמישיות או התקפלות של המפלגות השונות מול הליכוד האימתני של נתניהו. היו כאלו שהאמינו שנתניהו יעשה איזה קסם ותקום ממשלת ימין. 
בנט, האידאולוג, איש העשייה, יו"ר מועצת יש"ע, הסמן הימני בכל ממשלה, לא רק שמנע הקמת ממשלת ימין ודחה הצעות לכהן כראש ממשלה בממשלת ימין, אלא נשא ונתן בסתר עם מפלגות השמאל ורע"מ האיסלאמית, והקים יחד איתם ממשלה צרה כשהוא בראשה.
היו שסמכו על שותפתו לדרך איילת שקד שנתפסה אז כאמינה וכאידאולוגית, שלא תיתן ידה למהלך שירסק את הימין הישראלי, ויקבור את עתידם הפוליטי. אך הערכות לחוד ונפש הפוליטיקאי לחוד, בנט ושקד היממו את העיתונאים, את הפרשנים, את הפוליטיקאים ואת ציבור הבוחרים שלהם ועשו את המכה.
אל תפקיד ראש הממשלה נכנס בנט כשהציבור שתמך בו נמצא ברובו בצד שמתנגד למהלך. כל רעיון ריפוי החברה הישראלית, הפך במהרה ללבה רותחת של שנאות ותחושות בגידה. הקריאות ברשת מצד גורמים בימין העמוק לחוסר הלגיטימיות של ראש ממשלה תחת 6 מנדטים רק גוברים ויש שיאמרו בצדק.
לאחר שהשנאה תעייף את השונאים, לאחר שהמחאות ידעכו, וכדי להישאר רלוונטי בבחירות הבאות אם בכלל, בנט יידרש להראות תוצאות, כאשר המבחן המרכזי הוא לאו דווקא ההצלחה במיגור 'זן הדלתא', שכן יש שיזקפו לחובתו את ההחמרה במצב,  אלא בעיקר בניהול המדינה בשאר התחומים, הכלכלי, המדיני, הביטחוני והחברתי. כאשר קיים פער עצום בין אמירותיו בעבר, לבין היכולת שלו לבצע אותן במציאות. עם ההרכב הקואליציוני הנוכחי נראה כי המצב בעייתי עד כדי בלתי אפשרי, אך כמו שלמדנו ממערכת הבחירות  פוליטיקה היא לא רק אמנות האפשר אלא גם אמנות הבלתי אפשרי.
(מאיר כהן)

ראשי הסיעות בממשלת השינוי

ראשי הסיעות בממשלת השינוי במפגש ראשון                                                                                            צילום: רענן כהן

אביתר
מה לא נכתב כבר על הישוב אביתר שהוקם בשנית, פונה ובמקומו שוכן מוצב צבאי עד לחזרת המתיישבים , אם בכלל. לא משנה אם אתם חושבים שמדובר בכישלון מוחץ למתיישבים או שאתם אוחזים בדעה שמדובר בהצלחה מסחררת - הישוב הקטן עשה משהו שלא קרה לפני העלייה לקרקע.

אביתר הופיע באותם חודשיים בסדר היום הציבורי באופן שוטף. בנוסף, למעט נוער הגבעות ויושבי המאחזים, כלל ההתיישבות הייתה חיובית מאוד כלפי ההקמה של הישוב. לאחר המילים היפות השאלה העיקרית בעינה עומדת: המתיישבים יחזרו לאביתר או  שמא המוצב הצבאי יישאר שם לנצח?
(אלעד הומינר)

חיילים באביתר

אביתר                                                                                                                                             צילום: פלאש 90

אולימפיאדת טוקיו 2020
אל אל ישראל; מישהו פספס את השרים וחברי הכנסת מעודדים בגאווה ברשתות החברתיות את חברי נבחרת האולימפיאדה לטוקיו 2020? איזה התרגשות, כמה כבוד וגאווה הם הביאו לנו, למדינה שלנו. מדהים. ההוא, נו.. האתלט ארטיום דלי משהו.. וההיא מהג'ודו, או טיקוונדו, מה זה בכלל?! וברור שלינוי אשרם! אנחנו מכירים אותה מהפרסומת לתחבושות היגייניות.. בתרבות האינסטנט שאנחנו כל כך רגילים אליה כוכבים עולים ויורדים בן לילה, זמרים מגיעים לאודישנים בתוכנית ריאליטי, מעלים לעצמם עוקבים באינסטגרם והופ, כוכב נולד. לא, בספורט זה לא הולך ככה. הם מתאמנים יום יום, שנים על גבי שנים. גם אלו שטסו לטוקיו ולא הביאו מדליה, כן, גם הם, למה הם לא חזרו לקבלת פנים מרגשת ומחבקת? הם ייצגו את המדינה בדיוק כמו שאר הספורטאים, רק כשהם מצליחים אנחנו גאים בהם? ואיפה התמיכה שלנו כמדינה, כאזרחים וגם כן כן, נבחרי הציבור, גם באלו שעמלו והתאמנו שנים והגיעו למקומות מכובדים כל כך כמו עליה לטורניר הגמר? או אפילו השתתפות באולימפיאדה? זה לא הישג שאנחנו מנכסים לנו? בספורט אין אינסטנט. וצריך לתמוך בהם בכל התהליך. גם אם הם לא זוכים במדליות.
(דניאל וייס)

לינוי אשרם

לינוי אשרם                                                                                                              צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר