המחלה: אי-אמון

מאד נוח לזרוק את האשמה מצד לצד: החרדים, המשטרה, הממשלה, בית המשפט. כולם אשמים. נדב רט סובר שהאמת מתחילה בנקודה עמוקה יותר ושהאשמה מוטלת על חוסר האמון בעמוק המכרסם בכל מערכות חיינו, זורע בנו ספק, וגורם לנו להתחפר בעמדות קיצון

חדשות כיפה נדב רט 25/01/21 15:13 יב בשבט התשפא

המחלה: אי-אמון
האוטובוס שהוצת בבני ברק, אמש, צילום: דוברות המשטרה

אמר לי פעם חבר טוב שהוא יודע שמדי פעם הוא מפסיד קצת כסף כי הוא נוטה לתת אמון בבני-אדם, ומשלם על זה מחירים. הוא משלם קצת יותר מדי או נותן הנחה גדולה מדי במו"מ שהוא עושה. אבל, הוא הסביר לי, הוא שמח בכך כי הוא מעדיף להיות כזה שנותן אמון ומרוויח קצת פחות מלהיות טיפוס חשדן ולחיות כל היום בהרגשה של רדיפה. ואני חושב שהיום אפשר לראות עד כמה הוא צדק. 

העימותים נמשכים: אוטובוס הוצת בבני ברק, הרכבת הקלה הושחתה

כמעט ואין מידה רעה יותר בנפש מהרגשת הנרדפות, המסכנות והחשדנות. אדם שחי בלי יכולת לתת אמון בסובבים אותו – החל מהמעגלים הקרובים ועד לרחוקים יותר – גוזר על עצמו חיים מלאי כאבי בטן, בריחה והתלבטויות קורעות לב, בעוד נותן האמון יעבור את אותם האתגרים בשלווה ובנחת. 

חישבו לדוגמה על מי שבתחילת מגיפת הקורונה ביקש בסך הכול "לחשוב טוב האם הממשלה אומרת לנו את כל האמת". מה בן אדם כזה בסך הכל מבקש? להפעיל מעט שיקול דעת וקצת חשדנות בסיסית וכמו כולנו - כמה לייקים ברשתות החברתיות. אלא שבפיד שלו הוא לא מוצא את הלייקים שאותם הוא מבקש ולכן מוצא את עצמו מתחבר לקבוצות בהן יותר אנשים חושבים כמוהו. בתוך מספר חודשים הוא מוצא את עצמו נחשף (ואולי אף הופך בעצמו) למי שטוען שממשלות המציאו את המגיפה כדי לשלוט על אנשים, שחיסונים הם לא המצאה מדעית אלא כלי בידי הממשלות, ואולי אפילו שביל גייטס זומם את כל זה כדי להשמיד אותנו. התדרדרות מהירה וממש לא מכוונת – רק בגלל טעות קטנה בניווט בתחילת הדרך. 

כשפותחים צוהר אל עולם הקונספירציות המבטאות אי-אמון עמוק בכל המערכות הציבוריות – החלון נפתח בכל רוחבו והופך את בעל העין הביקורתית בין רגע לקונספירטור מוביל. קצרה הדרך מספקנות בסיסית לספקנות תהומית, מביקורת עניינית לאי-אמון מוחלט במציאות, ומשפיות לשיגעון. 

 

התהליך הזה עבר, בהכללה גסה כמובן, גם על הציבור החרדי. בתחילת הדרך היה זמן קצר בו כל קבוצה בחרה באיזה נתיב היא הולכת. אם החרדים היו בוחרים ללכת ב'נתיב האמון', כקבוצה, אין ספק שהמציאות היתה נראית היום שונה לחלוטין. אין לי שום ספק שהיינו רואים מול עינינו את הציבור הממושמע והמחמיר ביותר ב'הלכות קורונה'. אלא שבנקודת ההתחלת היתה סטייה קטנה. מחשבה מינורית ש"אולי זה לא אמיתי".

המגיפה גם 'נפלה' בזמן לא מתאים – פורים, ואחר כך פסח, זמנים בהם קשה מאד נפשית לקבל גזירות. גם הקושי בחשיבה מדעית ובהסתכלות על ממשות המגיפה הפריעו – וכל אלו יחדיו גרמו לסטייה קלה במסלול כוכבי הלכת החרדים וגרמו להם לנוע לכיוון החשדני. 

ומשם זה הלך והתדרדר: זוהי אפליה כנגד הציבור החרדי, הסגרים דווקא בחגי ישראל, האכיפה בררנית, ובהמשך - התחברות נפשית לשלל תיאוריות הקונספירציה הכלליות, כל אלו יחדיו יצרו גל של אי אמון וחשדנות בסיסית בקרב הציבור החרדי, ואי אפשר היה יותר להחזירם אל תפיסת המציאות הבריאה – גם כשהגופות נערמו והמחירים הרפואיים הקשים התבררו. טמינת הראש בחול קלה יותר ומתבקשת יותר כשהכל צומח על בסיס של אי אמון. 

מחלת האי-אמון היא גם זו שגרמה לכך שהשמאל בישראל נוטה יותר להתנגד לסגרים ולהגבלות – באופן הפוך לחלוטין ממה שקורה בארה"ב ומהשכל הישר וההסכמה המדעית הנרחבת. גם פה וגם שם זוהי תגובת נגד של אי אמון בממשל. זה גם מה שקורה בגל המחאות הנוגע לאהוביה. כשיש שורש נפשי של אי-אמון קל מאד להתדרדר למקומות אליהם לא היינו חושבים שנתדרדר לעולם. להתכחש למדע, לבצע עבירות רכוש, להתפרע בכבישים או פשוט לחשוד בכל אדם – אלו רק חלק מ"תופעות הלוואי" של אי האמון הכרוני שאופף רבים מאיתנו. 

בימים כאלו, אני מתחבר לעצתו של חברי: אני מעדיף להיות תמים יותר אבל שפוי יותר. הנורמליות חשובה לי יותר מכל, ולשמה אני נותן אמון – באנשים, בחברים, וכן, גם בממשלה ובמוסדות המדינה, שבבסיסם רוצים לעשות טוב. אחרת, כפי שניתן לראות ברחובות, איש את רעהו חיים בלעו. 

הכותב הינו יועץ אסטרטגי, ועורך מיזם התוכן 'וואלה, רעיון!' בפייסבוק, בטלגרם ובווטסאפ.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן