אושרית הייתה בת 36 כאשר ברחה מן הבית למקלט לנשים נפגעות אלימות. אחרי 17 שנה של אלימות יומיומית קשה, הוא איים עליה ברצח והיא הבינה שהזמן פועל לרעתה, מחר אולי יהיה מאוחר מדי כדי למלט את עצמה. היא ארזה תיק קטן ושלושה ילדים וברחה. שש שנים חלפו מאז; הוא נכנס ויצא מהכלא בשל האלימות הקשה והאיומים הבלתי פוסקים על חייה ועל חיי ילדיו. היא הסתובבה עם לחצן מצוקה בפחד תמידי. שש שנים הוא סרב לשחרר אותה מלהיות אשתו, לא עזרו התחנונים ולא עזרו הדיינים. הוא אחז בחרותה מבעד לסורגים, התעלל בה ככל יכולתו. אחרי 6 שנים התרחש הנס, הוא התעייף ואחיזתו התרופפה קמעה. הוא נתן לה גט.
היום מציינים ברחבי העולם את יום המאבק באלימות כלפי נשים, בתוכו זוכה להתייחסות מיוחדת סוגיית האלימות כלפי נשים בתוך המשפחה. אלימות במשפחה משנה צורות, היא פיזית, מינית, רגשית, נפשית, כלכלית ואפילו הלכתית והיא מתרחשת בעוצמות משתנות בתרבויות שונות בעולם, כשרידים לחברה פטריארכלית שרואה בנשים רכושם של גברים.
ויש גם זווית יהודית לאלימות במשפחה. הליך הגירושין היהודי קובע כי בעל צריך לתת לאשתו את הגט מרצונו החופשי, ולא תמיד הוא רוצה. לפעמים הרצון שלו יבוא עם אתנן כספי, לפעמים הוא רוצה שהיא תשלם על הגט בייסורים, לפעמים הוא רוצה לעצור את חייה לנצח.
סרבנות גט משמשת פעמים רבות כאקורד סיום למערכות יחסים אלימות במשפחה, כמו במקרה של אושרית. האחיזה בגט מאפשרת לבעל להמשיך לשלוט ולהתעלל בבת זוגו גם מאחורי הסורגים, גם ממרחק אלפי ק"מ, גם כאשר הוא המשיך בחייו ולסחוט עוד מעט מכספה, עוד מעט מכבודה, עוד משארית כוחה.
באוזני מצטלצלות אמרות שפר ששמעתי לא אחת ביחס לבעלים סרבני גט: "אי אפשר להיכנס בין בני זוג", "מי יודע מה היא עשתה לו", "אני בטוח שיש לו סיבה טובה" וגם "אין מצב, הבנאדם צדיק".
הרשו לי להשיב לאותם הדנים לכף זכות כל סרבן: "אין צורך להיכנס בין בני זוג בשביל להוקיע סרבנות גט", "זה לא משנה מה היא עשתה לו", "יש לו סיבה טובה? שילחם עליה בבית משפט" ו"בן אדם צדיק לא היה מחזיק את אשתו בניגוד לרצונה".
סרבנות גט היא אלימות. אל תנסו להכשיר את השרץ.
קל להזדהות עם אישה שבעלה ברח לחו"ל, הותיר אותה לגדל לבד את ילדיהם המשותפים, הותיר אחריו חובות, ניתק קשר או מתקשר כדי להבהיר לה שהיא לעולם לא תראה גט.
קל להזדהות עם אושרית, שבעלה התעלל בה ועוד הוסיף כמכה בפטיש סרבנות גט ארוכת שנים.
קל לחמול אותה, קל להוקיע אותו. השימוש האלים בגט במקרים האלו זועק לשמים.
אך מה על יעל, שבמשך 9 שנים הייתה בהליך גירושין ולאורך כל אותן שנים בעלה הגיע לדיונים בבית הדין הרבני והתעקש על שלום בית? מי ישיב לה את שנותיה היפות?
מה על אסתר, אמא ל-10 ילדים שבמשך שנתיים התחננה בפני בית הדין לחייבו בגט, אך לא יכלה להמציא עילות גירושין מתאימות ובית הדין סגר את תיק הגירושין שלה והחזירה לביתה?
מה עם גליה שבעלה מוכן לתת לה גט 'כאן ועכשיו' - אם רק תוותר על הבית?
ואיילת? אישה צעירה, אימא לילד קטן שהבינה יום אחד שהנישואים לאיש הזה היו טעות מרה, שאין ביניהם שפה משותפת, אין ואולי מעולם לא הייתה ביניהם אהבה, שהמרחק ביניהם גדול כים ואף יועץ נישואים לא הצליח לבנות להם גשר להיפגש עליו. מה יהיה עליה? האם 3 שנים שהוא מסרב לתת לה גט אינן ראויות לבכייה גדולה ומרה וכמה שנים עוד יגזול מחייה?
צריך להודות ביושר, על אף שפעמים רבות סרבנות גט היא המשכה של מערכת יחסים מתעללת, היא כשלעצמה אלימות לכל דבר וסרבן הגט הוא נבל ברשות התורה, גם אם מעולם לא הרים עליה יד.
חשוב שהעולם היהודי יכיר בכך שלא מדובר בבעיה פרטית בין איש לאשתו, אלא בתופעה חברתית מוכרת, המתקיימת תוך ניצול ההלכה ונכנסת תחת ההגדרה של אלימות במשפחה.
כיוון שמדובר בתופעה חברתית, יש לכולנו אחריות לייצר רשת ביטחון שתגן על מקסימום נשים מפני הסיכון הקיים בגירושין. לצד הברכות והאיחולים לנישואים מאושרים, יש להבטיח כי בנינו ובנותינו יחתמו טרם כניסתם לברית הנישואים, על הסכמים הלכתיים למניעת סרבנות גט. הסכמים כאלו יגנו עליהן בעת הצורך, ויבטיחו את היסוד היהודי לכבוד כל אדם וחירותו, ולכבודה של כל אישה וחירותה.
*מאז חדר"ג שפסק כי אין לגרש אישה בניגוד לרצונה, מתקיימת גם תופעה של נשים סרבניות גט, הסכמי קדם נישואים יגנו גם על בעליהן.
פנינה עומר היא מנכ”לית ארגון יד לאשה מבית רשת אור תורה סטון, מומחיות לייצוג נשים מסורבות גט ועגונות בבתי הדין הרבניים