אחת מכל שלוש נערות עוברת הטרדה מינית. 90% מהנערים חשופים לפורנוגרפיה. גם אם הנתונים לא מדויקים במאת האחוזים, הם כנראה לא רחוקים כל כך מהמציאות. זה נמצא במקום העבודה שלנו, זה קיים בין במוסד הלימודי שלנו, בשכונה שבה אנחנו גרים. ולא נעים להגיד, אבל זה קורה גם בחלק מהמשפחות הכי טובות. כן, אולי גם אצל האדם שאנחנו מכירים כל כך טוב ו"אין סיכוי שהוא עשה את זה".
סיפור בוכריס, עזרא שיינברג, קצב וה-"רב" מהאולפנה מוכיחים לנו שההטרדות המיניות הם לא נחלתם הבלעדית של הציבור החילוני. רחוק מכך. בכלל לא צריך להשוות, אבל בגלל שאנשים מרשים לעצמם לעצום עיניים ולהגיד: 'נו, תסתכלו על מה שקורה היום ברחוב ולא תופתעו' אני מרגיש צורך לכתוב את זה. נכון, אנחנו יכולים להתייחס לתרבות ההחפצה שנפוצה כיום, אפשר וצריך לדבר על הבעייתיות ביחסים הנהוגים כיום בין המינים וכמובן אי אפשר בלי לדבר על הסינון לאינטרנט. ועם כל זה, באה המציאות וטופחת על פנינו.
רב באולפנה, למען ה', זה האדם שאמון על גידול בנותינו. שאנחנו צריכים לסמוך עליו שיחנך אותן למידות טובות וערכים. דווקא הוא, יותר מכולם, צריך לשמור מרחק גדול ככל האפשר. דווקא הוא, נפל. קצין בצה"ל, שלמד בישיבות הכי טובות, שהתחנך ותרם והיה מושא להערצה ומודל לחיקוי בעיני רבים מנערינו, דווקא הוא נפל. ראש ישיבה בצפת. ראש ישיבה. כל מילה מיותרת. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" אמרו חז"ל, ואנחנו חשים זאת על בשרינו. חשים וכואבים.
הראשונים שצריכים לקבל קריאת השכמה הם ההורים, הרבנים, אנשי חינוך והמנהלים. 'תתעוררו!', נאמר להם, 'אין לכם את הפריבילגיה לעצום את העיניים ולהגיד אצלי זה לא קורה. זה קורה'. אבל ברגע שאנחנו מפנים את האשמה אליהם, אנחנו מורידים מהאשמה אצלנו. כאמור, זה קורה. אצל מבוגרים וילדים כאחד. סביר להניח שאתם מכירים מישהו שזה קרה לו, או גרוע מכך, מישהו שעשה את זה.
אין לנו את האפשרות להגיד 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', אלא מחובתנו ללמוד, להפנים לזעוק, ולקיים את הפסוק: "כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין".