"למדתי בישיבת עותניאל, לא מעט שנים, ואפילו קצת לימדתי. הייתי עמוק בתוך העיסוק בעולם ההלכתי - תורני - רוחני. ואז התרחש המשבר הגדול שמוטט אותי לחצי שנה במיטה. מרכיבי יסוד בזהותי נעלמו. אישיותי נרמסה מתחת למגפיים של דכאון". כך מספר הרב חיים גרבר, מורה ומחנך במסגרת 'נתיב' ובמכינת הראל, בחוברת מיוחדת, אותה יוציא ארגון רבני בית הלל, העוסקת בהתמודדות הלכתית של פגועי נפש ותפקיד הקהילה בהכלתם.
סוגיית פגועי הנפש הינה אחת הסוגיות המורכבות והקשות לעיכול בציבור הרחב בכלל ובחברה הדתית בפרט. החוברת החדשה של ארגון רבני ורבניות בית הלל לראש השנה, כוללת מסמך הלכתי הקורא לקהילות הדתיות לקבל ולסייע לפגועי הנפש ולמשפחתם, ובא לתת מענה לנוכח מיעוט ספרות פסיקת ההלכה ומאמרי המחקר ההלכתי בתחום.
במסמך ההלכתי, אותו הציג ראש בית המדרש של ארגון בית הלל - הרב עמית קולא, נכתב בין היתר: "האתגר הקהילתי מחייב לסייע לחולה ולמשפחתו להתגבר על הבושה ולנצח את הבורות והדעות הקדומות הקיימות לעיתים בחברה הכללית. לשם כך, יש צורך בחינוך נכון ובהירתמות של מנהיגי הקהילה לחולל שינוי ותיקון. יש למצוא את הדרך לתת כתף לחולה ולמשפחתו, הן במובן המעשי, והן בהכרה ובהתגברות על דעות קדומות ואמונות לא מבוססות".
במאמרו מרתק, כותב הרב גרבר על ההתמודדויות ההלכתיות הקשות, שהתלוו למצבו. "ניהלתי עם עצמי את הדיונים ההלכתיים בראש באופן טבעי תוך כדי התקפי אכילה, עליתי 40 קילו בשנה ההיא, האוכל היה מסיח דעת משמעותי. ערב אחד אחרי שאכלתי בשר, ורציתי לאכול חלב, התחלתי להריץ בראש דיונים הלכתיים. נהגתי לשמור הפרדה בין בשר לחלב שש שעות. האם עלי לעשות התרת נדרים?". בהמשך מספר הרב על השבת שהפכה למטרד. "הייתי זקוק להסחת דעת תמידית מעצמי ועל כן באותה תקופה ראיתי אינספור סדרות ללא הפסקה רק שמשהו ירוץ על המסך. וישכיח את עצמי מעצמי. מגיעה שבת, ואני מוצא עצמי יושב מול המחשב ומפעיל אותו כדי לראות סרט, ושוב, בראש מתנהל הדיון ההלכתי לגבי חשמל בשבת, תוך שאני מתרץ לעצמי שוב ושוב: 'המצב שבו אני נמצא'..."
בהמשך המאמר, מתאר הרב גרבר את המחוזות אליו הגיע. "לפני שנה וחצי , שוב הגעתי למצב קשה ולא מאוזן, התרופות אבדו את השפעתן והגעתי למצב קשה ואובדני במיוחד. זה היה ליל שבת, ואשתי התחילה להתקשר לכל מיני אנשים במעגלי תמיכה שונים. קרוב משפחה רב קהילה המנוסה בליווי מצבים רגישים, שמלווה אותנו כבר שנים מגיע וישב לצידי כל הלילה לשמור עלי. בנוסף חברה מהצפון מחליטה לנסוע בעיצומה של שבת, כדי לבוא להיות איתה ולשמור עליה ועלי יחד איתה". בעקבות מצבו הנפשי, הסיק הרב מסקנות הלכתיות, שעתידות להשפיע עליו ועל סביבתו "למדתי מכאן, שההתיחסות ההלכתית ראויה שתכלול לא רק את החולה עצמו, אלא גם את סביבתו התומכת. כמו שדולה נוסעת לשבת לעזור ליולדת כדי להרגיע אותה ולהקל עליה מכיוון שמצבה הנפשי נכנס להגדרת ספק פיקוח נפש. לפסיקה בתחום זה ישנה משמעות מרחיקת לכת. הידיעה שלי שאשתי מלווה ונתמכת משפיעה מאד על רמת החרדה והדיכאון שלי עצמי בתוך המצב המייסר ההוא".
"לפני שנה", ממשיך הרב גרבר, "החלטתי שמחיר ההסתרה גבוה מדי, גם בבית וגם בחוץ. הצורך להוכיח את עצמי ולהיות הכי בסדר, הוא מקור הנעה לא בריא. 'יצאתי מהארון'. סיפרתי לעולם על מצבי". כיום, הוא מעיד על עצמו, "תפקודית אני בסדר רוב הזמן. נפשית המצב עודנו עדין, שברירי ומאד לא קל. שוב ושוב יש נפילות, קטנות או גדולות. המעקב אחר התרופות נמשך ואולי צריך לשנות אותן ועוד. אני חושב שהעובדה שהבנתי שמדובר במצב כרוני, שאין מדובר בפציעה חולפת, במצב סכנה נקודתי, וכך צריך להתייחס אליו דורשות התבוננות הלכתית מעמיקה ומחודשת ואני מברך מעומק הלב על כך שישנה התייחסות שכזו. תודה".
במסמך דנים בסוגיות הלכתיות שונות ואפשרות להתרת איסורים, כמו חילול שבת, עבור פגוע נפש ומשפחתו. אחת השאלות שנשאלה במסמך מדברת על "אישה הסובלת מדיכאון מתמשך גילתה כי נגינה בחליל מקילה על תחושת הדיכאון. המטפל שלה מדווח על הטבה בעקבות הנגינה. האם כאשר תוקפת אותה תחושת הדיכאון מותר לה לנגן בשבת?". שאלה נוספת התייחסה ל- "לאיש הסובל מדיכאון ויש לו צורך בחיזוק של חיבוק. המטפל בו סבור כי חיבוק מתמשך, על ידי אדם אוהב ואהוב, יכול להקל על תחושתו ולשמש חלק מן המזור למצבו. האם יכולה אשתו לחבקו חיבוק אוהב, אם הם נמצאים בתקופה שבה הם אסורים זה על זה?". בארגון, רבני ורבניות בית הלל, מנסים למצוא תשובות הולמות לשאלות כאלו ואחרות, ע"מ להקל על פגועי הנפש וסביבתם הקרובה, וכל זאת מבלי לפרוץ את גדרי ההלכה.
יו"ר ארגון רבני בית הלל, הרב מאיר נהוראי: "מלבד הסוגיה ההלכתית המאתגרת יש צורך להכיר את סבלם של נפגעי הנפש. קהל זה זקוק לתמיכה מתוך הקהילה ולתשומת לב של הסביבה הקרובה. ישנה חובה קהילתית לסייע לחולה ולמשפחתו, להתגבר על הבושה ולהיחשף בפני הקהילה על מנת שהיא תוכל לשמש לו למשענת ועזרה. זו גם שעתה היפה של קהילה, לדעת להקשיב לקולות של סבל ומצוקה. בעת שנקשיב לקול השופר המיילל והנשבר נחשוב גם על הנדכאים והשבורים שבתוכנו וננסה לקבל על עצמנו אתגרים חדשים בתחום העזרה ההדדית לאותה אוכלוסייה, שהיא בשר מבשרנו".