מדינה שלמה עסוקה בקריאת ד"וח וינוגרד. מדינה שלמה צפתה לפרסום המסקנות. אולם, השאלה המרכזית לה ציפו כולם היתה: מה יאמרו מחברי הדו"ח על מר אולמרט, מר פרץ והרמטכ"ל רא"ל דן חלוץ.
ושוב, אירוע מכונן יאבד את משמעותו עקב עיסוקם של רבים באישים הללו. במקום לבחון את השלכות הדו"ח על החברה הישראלית, נתמקד בעריפת הראשים. לא. אינני מתנגד או תומך בשאלת התפטרותה של הממשלה. אני פשוט פוחד שההזדמנות של כולנו לנתח את הכשלים הלאומיים שלנו, תתפספס.
קריאת הדו"ח מחדדת את חטא היהירות. החברה הישראלית, שבעה ומדושנת מעצמה, עסוקה בשאלות חומריות ומתחמקת משאלות העוסקות במהות החיים, כאן, בארץ שלנו.
החשיבה הכלכלית התפשטה על אורח החיים, שיקולי כדאיות, חשבון של רווח והפסד. תקציב המדינה הפך לאורים ולתומים של החברה הישראלית.
דיונים מהותיים מסביב למהותה של המדינה, ערכיה ואזרחיה - נעלמו מן העולם.
דו"ח הועדה מצביע על היהירות, השחצנות. הוא ממקד אותה במנהיגים הנוכחיים שלנו. אבל, הם, המנהיגים, תבנית נוף בוחריהם.
הם מלמדים על כולנו: על הפזיזות שלנו, על העדר כיוון ומטרה. אנא, שימו לב למסקנות: "ללא תכנית", מטרות לא נקבעו", "בהירות וזריזות", "החלטה פוליטית".
אנו חיים בחברה פזיזה, ללא כיוון ומטרה, אין לנו תכנית לאומית, אנו לא עסוקים בתכנון העתיד שלנו בזהירות ובזריזות, ועסוקים בהחלטות פוליטיות. כן, זהו תשקיף המצב של כולנו. אולמרט זה אנחנו.
זו ההזדמנות לשאול מחדש: מה המטרה שלנו? למה אנו כאן? אני מעז לומר שמה שהניע את לחומי החיזבאללה זו מטרה. הבנה אידיאולוגית ברורה. צבא הגנה לישראל חזק בהרבה מהחיזבאללה. אבל - אין לו מטרה. הוא מתחבט בשאלות הלא נכונות בזמן הלחימה.
האם ברורה השייכות שלנו לארץ? האם ברורה ההיאחזות שלנו ברגבי האדמה? האם נפסיק להתייחס בזלזול לאוהבי הארץ?
מה המכנה המשותף הערכי שלנו? מה מהותה של המדינה? היכן באה לידי ביטוי יהדותה? מה ההשפעה של ערכי המדינה על המתרחש בה?
זו ההזדמנות שלנו להאבק על עיצוב דמותה של החברה הישראלית. כל כך רע כאן, שחייב להיות טוב. זו ההזדמנות שלנו להציף את השיח הערכי. זו ההזדמנות שלנו לדרוש ליבון רוחני ותרבותי משותף. לא לאפשר לאנשים רבים להסיט את הדיון לשאלות האישיות הפוטרות את כולנו מחשבון נפש.
ההתמקדות בנושאי האחריות, לא תאפשר לנו לשאול את השאלות הנכונות.
על אף פזיזותם ויהירותם, ברור לכולם שמדיניותם נבעה מתפיסת עולם חברתית כללית.
בימים שבין יום העצמאות ליום שחרור ירושלים, אנו נקראים לחשבון נפש לאומי, עמוק. בימים אלה אנו נקראים לבחינה מעמיקה של מקומנו כאן, בארץ הטובה הזו. הארץ שלנו.