עוזי ברעם "מקנא במתנחלים"

אחותי דרורה נפטרה לפני שבוע ממחלה שהסתבכה. היא היתה אחות צעירה, שחזרה בתשובה וקבעה את מושבה בבית אל.

לא הייתי אורח של קבע בבית אל, אבל אני זוכר ליל שבת שעשיתי שם לפני 20 שנה, לרגל חגיגה משפחתית. הייתי אז שר והוזמנתי להרצות על הסכמי אוסלו בפני קהל שלא שעה להסברי. הנוכחים שאלו שאלות, מקצתן נזעמות מקצתן מפויסות, אבל האינטראקציה היתה לעומתית בבירור.

כאשר הבאנו את דרורה למנוחת עולמים בבית העלמין המקומי, התבוננתי בקהל שהתכנס במבואה הרחבה. בשעה שספדתי לה הביטו בי תושבי בית אל בעיניים טובות כעל אורח שאינו נוטה ללון, שמדבר על חברתם ליישוב. הם נראו גאים בדיאלוג שנוצר בינינו.

את השבעה עשינו בבית בתה, רחל, בשכונה דתית־לאומית מובהקת בפתח תקוה. כך מצאתי את עצמי יושב שבעה על אחותי בלב המגזר שאליו השתייכה. פגשתי גברים ובעיקר נשים, חברות ושכנות של רחל, מקצתן מפתח תקוה, רובן מההתנחלויות ביהודה ושומרון.

בישיבת שבעה יש ממד מפויס, שמשפיע על האינטראקציה בין הבאים לבין היושבים. לשיחות עם המבקרים ולהתרשמות מהם כמעט שלא התלוו נימות פוליטיות. יותר מכל התרשמתי מהשלווה שהם עוטים. לא שלוות ניצחון, אלא שלווה של אמונה בדרך. הנשים הן מופת לעזרה הדדית ולנתינה. חלקן אינן מגלות כל עניין בפוליטיקה, אבל השלווה בעיניהן אומרת שמצאו את דרכן.

לא באתי לפאר את המתנחלים או לומר שאנו, המתנגדים לעמדתם, טועים בראייתנו. אבל ככל שישבתי בבית האבלים, כך עלתה קנאתי להכעיס. מישהו באמת חושב שאפשר לעצור את התנועה המסוכנת הזאת ללא בניית אלטרנטיבה רעיונית? מישהו חושב שמול תנועה חזקה, מאמינה ובוטחת אפשר להסתפק בהוקעת דרכה? אולי לא קלטנו שהמחלוקת שלנו אינה רק עם קנאים חשוכים, אלא עם תנועה שיש לה דגל והימנון ודרך. אמנם דרך תעתועים, אבל כל עוד זאת התנועה היחידה בשטח, איש לא יעצור את מדינת האפרטהייד של העתיד.

כשראיתי אותם מקרוב והסתכלתי בכוחם האנושי והחברתי, לא יכולתי שלא לחוש שאם נמשיך כך לא נעמוד במערכה מולם. גם הליכוד אינו רוצה באמת לעמוד כנגדם. זה מגוחך, מכיוון שתנועת המתנחלים היא תנועת מיעוט. אבל זוהי התנועה היחידה שמייצרת מציאות שלא תתחיל ולא תיגמר בפינוי עמונה ובחוק ההסדרה.

אין קשר בין הצורך באלטרנטיבה ערכית לבין השאלה איזה מועמד יוכל להביס את בנימין נתניהו. ומה יהיה אחרי שיביס אותו, האם יוכל להתוות לישראל כיוון שונה בתכלית? האם באמת ירצה בכך?

הציבור החילוני צריך להתעשת. עליו להגן בחירוף נפש על ה"עמונות" שלו. אמנם המאבק בציונות הדתית הוא רעיוני ופוליטי, אבל אל לנו להיבנות מחטאי הצד השני. יש לשקוד על בניית ישראל שונה וצודקת. נתניהו מזהיר את חבריו, משועבדי המתנחלים, שחוק ההסדרה יוביל אותם להאג. אבל האג רחוקה ואילו עמונה כל כך קרובה, מאיימת ומתגמלת.

אודה ולא אבוש: האינטראקציה הישירה עם חבריה של אחותי הותירה בי חותם. מול שלווה סטואית שמלווה באמונה יוקדת יש להעמיד מודל חינוכי־ערכי־סוחף ואמיתי.

הטור פורסם לראשונה בעתון הארץ