ישבתי השבוע בפגישה עם עוזר פרלמנטרי של אחד מחברי הכנסת שהשתתפו השבוע בנסיעה לפולין. בגאווה גדולה הוא סיפר לי על כך שהוא זכה ליום חופשי נוסף השבוע, מכיוון שחבר הכנסת, שאיתו הוא עובד, היה על המטוס שהתעכב במשך שמונה שעות בדרכו לארץ, בחזרה מפולין.
כל כלי התקשורת עסקו בכך, בהלם שאחז את חברי כנסת ישראל, שנאלצו להתעכב שעות רבות עקב תקלות טכניות. הכתבים הפוליטיים היו מאושרים מעוד כמה שורות, והחברים מהכנסת זכו בעוד סיפור פיקנטי לילדים.
אני הסתכלתי מהצד, וחיוך קל החל להתפשט. מחקתי אותו מהר לפני שמישהו ראה, ונזכרתי במדרש על המנורה.
המדרש על הקמת המנורה, מספר לנו כיצד משה מנסה להקים את המנורה, בדיוק כמו את שאר הכלים. אך דווקא בה, הוא מתקשה. ולאחר שהוא 'יגע בה מאד', הוא קיבל הוראה מה', שיזרוק אותה לאש. משה זורק אותה לאש, ובאש, המנורה הופכת באופן ניסי לגוש זהב- מקשה אחת, לפי כל פרטי הפרטים המופיעים בתורה.
אני חושב שהמדרש הזה בא לספר לנו את סיפורנו אנו. והאמת היא שהסיפור הזה חוזר על עצמו כמה פעמים ביום, אבל אנחנו כל פעם מחדש מופתעים לגלות, שישנם דברים שגדולים עלינו. יש דברים שאנחנו בקושי מסוגלים אפילו לתכנן.
וגם אחרי שתכננו, והראו לנו את התכניות, ואנחנו יודעים בדיוק איך לבנות... גם אז- לעיתים המנורה פשוט לא יוצאת לנו טוב. ואנחנו 'נאלצים' לזרוק אותה אל ה', ולהתפלל לטוב. ואז אנחנו נזכרים מי בעל הבית. נאלצים להודות שיש דברים שגדולים עלינו.
כאשר ראיתי את חברי הכנסת התקועים במטוס שלהם, קיוויתי שהם רואים בעיכוב הזה, מעין 'מנה אחרונה' לביקור שלהם על אדמת פולין. מנה אחרונה שמזכירה להם- שבסוף, לא נעים להודות, אבל הם לא בעלי הבית האמיתיים. שיעור קטן בענווה, שאני מניח שאם משה רבנו זכה לו, אז להבדיל, גם הם, מסוגלים לקבל אותו.
לא קל לזכור שאתה לא בעל הבית כאשר אתה נושא משרה בכירה.
מזל שה' דואג מדי פעם להזכיר לך את זה...
שבת שלום!
למחשבות ותגובות: yoel.fra@gmail.com