את מוחמד הכרתי לפני כמה חודשים, ואני חושב שהגיע הזמן לכתוב על ההיכרות המוזרה הזו. בחודשים האחרונים, מלבד העבודה הקבועה שלי, במדרשת עפרה, אני משתדל פעם בשבוע להגיע לחליבת לילה ברפת שבמקום מגורי, ראש צורים.
חליבה היא חוויה שראוי להרחיב עליה, אבל זה אולי בטור שלי בנשיונל גאוגרפיק.
חליבה נעשית בזוג. לרוב, אני חולב יחד עם ערבי שאינו אזרח ישראלי, או כמו שקוראים להם היום, פלסטינים. בהתחלה יש איזו חשדנות, אולי אפילו סוג של פחד. הרי זה רק אני והוא באמצע הלילה. טוב, יש עוד 300 פרות איתנו אבל אני לא סגור על הדעה הפוליטית שלהן.
עם הזמן התרגלתי, די נחמד לשמוע ולהכיר את התרבות של אלו שאנחנו בסכסוך איתם ושכולם אוהבים להתעסק בו.
ברמאדן למדתי מה זה ארוחת ערב של סוף יום צום, שמעתי את המוזיקה שלהם ובפלייליסט שלהם גיליתי גם שרית חדד ואייל גולן, כשסבתא שלו נפטרה הלכתי לנחם אותו בכפר הסמוך, כשדודה שלו (אמא של עומאר שגם עובד איתנו) הייתה צריכה תרופה שאין להשיג בבית מרקחת של הרשות קניתי לו את התרופה עם מרשם של רופא פלסטיני. הוא הציל אותי מבעיטה של פרה, עזר לי איפה שהייתי צריך, הביא 3 קילו ענבים שגדלו בשטח החקלאי שלהם והחליף אותי בחליבה בהתראה קצרה.
אבל השבוע הבנתי את כל מהות הסכסוך ואת הסיכוי האפסי להגיע להסכם אמיתי.
אז איפה הבעיה? למה לא נוכל להגיע להסכם במצב הנוכחי?
תוך כדי חליבה אנחנו שומעים חדשות של רדיו פלסטיני. איני מבין ערבית אבל ישראל ויהוד אני מבין. אני שואל את מוחמד, מה אמרו? הוא אומר שיש איזה יהודי אחד שקוראים לו פרס והוא אמר שישראל לא חייבת להיות מדינה יהודית. כן, האמירה של הנשיא פרס השבוע על כך שהוא לא רואה סיבה להתעקש על הכרה של הפלסטינים במדינה יהודית הגיעה גם לרדיו שלהם. בצורה קצת שונה.
מכאן אנחנו נכנסים לדיון שכבר כל כך הרבה זמן רציתי לעשות ולא עשיתי.
אני אומר לו שהארץ הזו שלנו, שבקוראן לא מוזכרת אפילו פעם אחת המילה ירושלים, שאנחנו פה הרבה לפני שהיה דבר כזה פלסטינים, שאין לנו בעיה לחיות איתם בשכנות כל עוד הם לא פועלים ומסייעים בהריגתנו ושהם רוצים אותנו בים, לא בקווי 67'.
הוא מתחיל לענות בזהירות, אומר שהחיילים שלנו כל הזמן יורים עליהם בלי סיבה, שבעזה אנחנו עושים להם פיגועים. שברדיו שלהם אמרו שאנחנו סתם עוצרים ומענים אסירים. הוא לא באמת יודע, הוא ניזון ממה שההנהגה שלהם "מאכילה" אותם. לשאלתי אם הוא מכיר מישהו שסתם נורה בלי שעשה משהו הוא כמובן עונה שלא, הוא לא מכיר. לימדו אותו שאנחנו פה רק בשנים האחרונות, הוא לא ידע שעם ישראל שב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. הגיבורים שלהם בבית הספר הם שהידים.
כן, יש דברים אצלנו שצריך לתקן. אני לא עוצם עיניים, יש שוטרים וחיילים שהכוח מעביר אותם על דעתם. מוחמד סיפר לי, ואני מאמין לו, שבתור נער בן 14 שנראה מבוגר לגילו הוא חטף לא פעם מכות מחיילים כי לא הייתה לו תעודת זהות. חשוב להילחם בתופעות אלו.
אבל פתרון לסכסוך לא יהיה פה כל עוד ההסתה תימשך, כל עוד הם לא יכירו בכך שאנחנו כאן בכדי להישאר. זה בכלל לא משנה אם נהיה ב"שטחים" או לא. השנאה מחלחלת לאנשים הפשוטים שבסך הכל רוצים עבודה וכסף לאוכל.
לקראת סוף החליבה מוחמד מספר לי שהוא מתחיל לעבוד בתור די.ג'י במסיבות, הוא מראה לי אירוע שהוא עשה. אני שואל אותו, מה זה? חתונה? הוא אומר שלא. זו מסיבה למישהו שהיה בכלא של היהוד 3 שנים והשתחרר. אבל הוא לא יודע למה הוא היה בכלא. "בטח סתם שכח תעודת זהות" אני אומר בצחוק, הוא צוחק בלי להבין. הוא לא אשם, מוחמד, ההנהגה שלו אשמה.