משאבי הטבע של ישראל

שלום

העיסוק בטבע ובאוצרותיו הוא דבר חשוב, ויש בו משום עבודת השם ליישב את א"י בשום שכל ובמיצוע נכון בין האידיאלים השונים, וכן בין האינטרסים השונים, העומדים בפני המדינה.
אמנם, הנטיה היסודית צריכה להיות אמון במוסדות השלטוניים במדינה, ובעיקר לדעת שעם כל הכבוד להשתדלות שראשי המדינה עושים ואנו האזרחים עושים, העיקר הוא הסיעתא דשמיא שיש בכל זה. ואם מזונותיו של אדם פרטי קצובים לו מראש השנה, ק"ו מזונות האומה קצובין לה, ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב איזו לשובע וכו´.
על כן כל היחס הוא של השתדלות, אך לא של פאניקה הנובעת מחוסר אמונה ובטחון בד´ המלווה את המדינה עוד מיסודה.

אנו עבדי ד´, ועל כן כל ערכינו ועמדותינו מובחנים דרך הפריזמה האלוקית, דהיינו דרך התוה"ק והעולם ההלכתי.
לפיכך יש להתבונן בהלכות קניין ובעוד הלכות בסוגיות שהעלתם.

א. מעמד משאבי הטבע מבחינה הלכתית נחלק לשניים- המחצבים, והגידולים.

המחצבים שייכים לשבט שבנחלתו הם מצויים (בבא קמא פא:, וע"פ זה יש לתרץ סתימת הסמ"ע חו"מ סימן רעג, שכתב שמדבריות וימים אינם נקנים. ועיינו גם שו"ע הרב שם).

הגידולים שייכים למי שזוכה בהם ע"י פעולה קניינית (משנ"ת ריש הל´ זכיה ומתנה, לשיטת הלחם משנה. ויתכן שזו גם שיט´ הרא"ש והרי"ף). ויש אומרים שגם הגידולים שייכים לשבט, ואנשי השבט יכולים לזכות בהפקר בגידולי נחלתם אך אחרים לא. חוץ ממספר מקומות ומקרים בהם יהושוע תיקן שגם שאר שבטים יוכלו להנות מפירות הקרקע והנהר (ראב"ד שם, ולמגיד משנה גם הרמב"ם עצמו יודה לכך בא"י).

לגבי ים, ישנה מחלוקת ראשונים מה בדיוק תיקן יהושוע. יש שהמעיטו את היכולת הקניינית של השבט בים שבנחלתם (טור חו"מ רעד, ועיינו ב"י. וכן במגיד משנה משנ"ת נזקי ממון פ"ה ה"ג). ויש שהגדילו את היכולת הקניינית של השבט בים (רמב"ם שם בנזקי ממון). והדבר נוגע לא רק לשבט אלא לכל בעלות שיש בים (טור).

בימינו שאין אנו יודעים את השבטים, אזי יש אפשרות לכל אחד לקנות קרקע או מטלטלין מן ההפקר ע"י פעולה קניינית (כפי שנפסק בשו"ע חו"מ תחילת רעג, ומסתבר שכן הוא אפי´ בא"י כשאין שבטים, וכן לכאורה משמע מהגר"א שם ס"ק י, מכך שהפנה לגמ´ בסנהדרין מט, ביואב שביתו מופקר כמדבר. ואמנם קצת קשה משום שבימי יואב היו שבטים והפסוק מופיע באותה עת ואליו הפנה הגר"א, ואולי הכוונה לפירות המדבר ולא לקרקע).

בנוסף יש לדעת שאמנם הגמרא מדברת על ים שיש לשבטים בו בעלות, אך בפשטות הכוונה היא לכנרת או הקישון או הירדן וכדומה. הים התיכון לעומת זאת, אף שמאות ק"מ פנימה עדיין נחשב א"י לגיטין ולשמיטין (גיטין ח ועוד), אין לנו מקור חד משמעי או סברא ברורה לשייכו לשבט מסויים (שהרי אינו בר יישוב) אלא השטח הימי בקו המתוח מטורי סמנוס עד נחל מצרים הוא של כלל ישראל.
ואף שזבולון אמר לקב"ה (מגילה ו) לי נתת ימים ונהרות, ומשמע שהם שלו, יתכן שהכוונה שם לפירות הימים ולא הים עצמו שכן על כך הוא מלין שאין לו בזה פרנסה. וכך ענה לו הקב"ה כולן צריכין לך ע"י חילזון, ומהחול עושים זכוכית.

לכן למעשה, כאשר יהיו שבטים על מכונם, אזי הנושא יצטרך להיות מוכרע בסנהדרין כמי מהראשונים לפסוק בסוגיית בעלות השבט על משאבים שאינם מחוברים למחצב.
ובנושא מחצבי הטבע עצמם ביבשה הדבר פשוט ששייכים לשבט, למי שיזכה בהם.
ובמחצבי הים יצטרכו להכריע האם אכן אין לשבטי החוף בעלות יותר מאשר לכלל התושבים.

ועד שיהיו שבטים על מכונם- כל הקודם לעשות מעשה קניין במחצבים שהם הפקר, זכה. וק"ו בפירותיהם.

ואמנם כאשר יש מלכות (והמדינה היא כעין זאת, כפי שכתב הרב קוק זצ"ל בכמה מקומות), היא מחילה ריבונות כללית על משאבי הטבע, לא רק מדין משפט המלך שמפקיע שדות וכו´, אלא בעיקר מצד הבעלות על איזורים שאינם מיושבים שיש בהם בעלות של המדינה ואדם פרטי אינו יכול לגשת למדבר כיום ולקבוע שם בעלות כלשהיא ללא ששילם למדינה.
ולכן אזרחי המדינה הם הבעלים כעת, והממשלה היא השליח של האזרחים. ולא יכולים חלק מן האזרחים לומר שלממשלה אין סמכות לפעול בנושא זה לתקוני שלחתיך ולא לעוותי, משום שהם מיעוט ורוב האזרחים סומכים על הממשלה ובזה אזלינן בתר רובא כפי שהכריעו הרא"ש והרשב"א.

ואמנם לדעת הר"ן (והתו'ס) אין דינא דמלכותא בא"י, ונחלקו הראשונים בטעמו וכוונתו. אך כתב החת"ס שגם לשיטתו, אם לא מדובר בעל כרחם של הציבור ולא מדובר בדבר הפוך מדין התורה, אזי גם הר"ן מודה שיש דינא דמלכותא. ועוד, שיש לחוקים תוקף של תקנות הקהל ולא רק דיני מלכות. ובסוגיה זו הנבחרים הם כשליחים של הרוב לטפל בנכסי הרוב, אפילו אם נאמר שאין כאם דין תקנה ממש.

לכן למעשה הכנסת בשם אזרחי המדינה שבחרו בה, יכולה לאפשר לממשלה לבצע החלטות בנושא זה.

אמנם, אם יש היזק ברור בזכויות בסיסיות אפילו למיעוט, אין הרוב יכולים לכפות אותם לדעת חלק מן הראשונים. אך זאת רק אם הדבר ודאי ומדובר בפגיעה בסיסית. וכאן לא ברור אפילו בפצלי שמן שיש היזק ניכר וחמור.

יחד עם זאת, על הממשלה לפעול לא רק בתחום ההיתר ההלכתי, אלא גם לאור המגמה הכללית בתורה שהיא ביסוס הממלכה הן בצד הכלכלי אך גם ובעיקר בצד הערכי. ואם יש בעסקת הגז או פצלי השמן, עשיה של הון לאנשים פרטיים והציבור הרחב מפסיד רבות מכך, גם אם הציבור מסכים לזה בלית ברירה טובה יותר, עדיין על הממשלה מוטל לנסות להלחם בעד הציבור בכל כוחה ולא להותיר אותו עם מעט כסף.
על כל פנים ודאי אין בסוגיה זו דין של 'מוכס שאין לו קצבה', שהרי כאן הדבר נעשה באופן מבןרר וע"פ המלכות, ואינו סותר דיני התורה, ואינו מטיל מס גבוה לזה ונמוך לזה אלא למי שעומד בקריטריון עקרוני יוטל מס כך וכך לטובת הציבור ואין מס לאחרים שהוא גבוה יותר בחיפוש גז והנפקתו.

והעיקר הוא להמשיך את הדיון הזה באופן המכבד את המדינה ואת הממשלה גם אם מבקרים אותם, ובתוכן ובכלים ההלכתיים והתורניים לאורם אנו הולכים.

כל זאת על פניו, להלכה.
אך למעשה ממש, בסוגיות הלכתיות מעין אלו יש לפנות לרה"ר ולשמוע רק להכרעתה, ולא לרב אחר כלשהו.

בהצלחה