בראיון למגזין מוצש טוען עמיחי חסון, סטודנט ב'סם שפיגל' שהוציא בימים אלו ספר שירה ראשון, ש''יש כשל בסיסי בעובדה שרוב הרבנים בישיבה מעולם לא יצאו מדל''ת האמות של בית המדרש, אולי חוץ מהשירות בצבא...אדם שחי כל החיים בישיבה מייצר לעצמו מין בועת חיים כזו שלא קיימת באמת בחוץ''.
לא היינו נזקקים לדבריו אילולי הם היו נשמעים, בסגנון כזה או אחר, יותר מדי פעמים. ישנה תפיסה על פיה הישיבה היא בועה זמנית ובחוץ זה 'החיים'.
שיח בין שני חבר'ה משיעור ה' בישיבת הסדר ממוצעת יגיע מהר מאד לשאלה 'מתי אתה יוצא לחיים', כאילו עכשיו שני האומללים נרקבים בבקעת דורא מחכים ליחזקאל, השל''ת הגואל, שיבוא ויוציא אותם לחיים, אל מיכלי החמצן בבר אילן.
אך כמו בכל דבר בעולם, הכל עניין של הגדרה וסולם ערכים, מה יותר חשוב ומה פחות חשוב. מטרתה הבסיסית של הישיבה היא להטמיע את המסר הבסיסי של היהדות על פיו חיי רוח חשובים מחיי חומר, תורה עדיפה על קריירה, ומציאת משמעות ערכית לחיים היא המשימה העיקרית של כל בן אנוש באשר הוא.
מי שלא הפנים את המסר הזה אין לו מה לצאת מהישיבה, מי שלא מתכוין לאמץ את המסר הזה אין לו מה להיכנס בשעריה. זו ההגדרה של ישיבה. עיקר החיים זה לחיות נכון על פי התורה ולקיים את מצוותיה. כל השאר זה אמצעי. 'בחוץ' ישנם דברים גדולים וחשובים, אך האוויר מושך למטה, למרדף אחרי חומריות, לאידיאות אנטי תורניות.
מי שמוכן להצהיר שהוא עזב את הישיבה ומשקל חיי הרוח בחייו פחת, שיקום. מי שקם, כנראה בישיבה הוא קם בבוקר היישר לשיעור של הר''מ. חסך לישיבה ארוחת בוקר. תקופת הישיבה היא תקופה קריטית בחיי כל דתי לאומי. היא התקופה בה הוא מפנים את סולם הערכים של התורה, על פיו למרות החשיבות של עבודה ופיתוח המדינה, העיקר זה חיי הרוח, העיקר זה קיום המצוות, וכל מה שמסביב הוא רק אמצעי לכך.
נכון, כדי להתחנך למסר כל כך לא מודרני ולא אופנתי שכזה חייבים מעט להתנתק, להסתגר. אך זו איננה בריחה מהחיים, אלא ההכנה הטובה ביותר שניתן לעשות לקראתם. בלתי אפשרי לחיות חיים יהודיים אמתיים בלי להפנים את המסר הזה אותו משדרת הישיבה, כל ישיבה. במיוחד בדור שלנו בו ה'קצות' לא מתעופף במשרדי היי טק והקדושה היא לא מצרך מבוקש בקפיטריה של אוניברסיטה ממוצעת.
מי שמאמין בחיי תורה, בטענתה הבסיסית של היהדות שדאגה לנשמה חשובה מדאגה לגוף, מבין שישיבה היא המקום בו חיים באמת.
מתי מתחילים בבר אילן לחלק מסכות חמצן?