תנועת חיבת ציון, שהחלה לפני כ-150 שנה, יסודה בגעגועים הפנימיים של האומה הישראלית לשוב לירושלים ולמקדש. כך לימדנו הרב קוק זצ"ל, שכל התעוררות דרישת ציון שבדורנו, גם אצל הרחוקים, נובעת מבקשת שם ה ותורה. מתוך כך נוסדו המזרחי והפועל המזרחי ע"י גדולי ישראל, במטרה לקרוא בשם ד אלוקי ישראל על הציונות, בידיעה ברורה שהחלום הלאומי והחלום הדתי חלום אחד הוא. שליחותו האלוקית של המזרחי היא לקרוא בקול גדול ובגלוי את החבוי בפנימיות של הדור מתוך אמונה בנפשות הנפלאות שבדור.
בעומק הנפשות הולכת ומתבררת דרישה לאמת גדולה. שאיפה פנימית זו יוצרת את ההעדר החיצוני של "נפילת הרוח", "טשטוש הזהות היהודית" וכו. אך חסרון זה הוא סימן מובהק לכך שעומדת לפתחנו הויה חדשה. המושגים כולם יתעלו, ויתברר לאומה כולה מה היא ומה חייה. זו היא שעת משבר, שברים נוראים בעצם מציאותינו וזהותנו העצמית. אך אין זו שעת מחלה אלא שעת לידה. חיים עומדים להופיע כאן.
דווקא בשעת משבר זו, תרתי משמע, חפצה האומה לשמוע דברי אמונה, אמונת עיתינו. זהו הזמן שבו קרויה הציונות הדתית למלא את תפקידה. לא נוצר רעיון המזרחי אלא בשביל שעה זו, להפיח רוח אמונה בעם כולו.
מה גדול הצער והתדהמה שדווקא בשעה זו יש השוכחים את תפקידם ומחליפים את הקריאה הגדולה בשם ד אלקי ישראל בהורדת הדגל. לא עוד תורה אלא "ארון ספרים"; לא עוד משמרת התורה והמצווה אלא "מסורתיות"; לא עוד ארץ ישראל, אלא "חופש הצבעה בשאלת הגבולות של מדינת ישראל".
נאמר זאת ברורות: גם אם האשליות הדמיוניות באופן זמני יגרפו מספר גדול של מנדטים וכך יביא תועלת מעשית כזו או אחרת, מכל מקום אין לנו רשות למעול בשליחותינו האלוקית-הישראלית-ההיסטורית.
תפקידנו, שיהיה ציבור גדול ותנועת עם גדולה שתקרא בשם ד על מדינתנו, זו שליחות כלל ישראלית שאין חשובה ממנה בדורנו, ואם אנו לא נמלא אותה, אין מי שיעשה אותה במקומנו.
איך הגענו לכאן? מקורו של בלבול הדעת הזה הוא בתעמולה מסיבית ושטחית, המסבירה שצריכים אנו להדגיש את הצד החברתי: זכויות העובדים, זכויות הנשים ועוד. מי לא ירצה בכך? הרי "ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל גדול בתורה. אלא שעלינו לברר את שורש התופעה.
האם יש קשר בין הבלטת המצוות החברתיות, שהן ודאי מעיקרה של תורה, לבין המעטת הערך של בין אדם למקום ושכחת ערכה של ארץ ישראל? הצד השווה הוא ההתבטלות לרוח החילונית-מערבית. התרבות המערבית נותנת מקום רחב להומניזם האנושי. דמוקרטיה, זכויות אדם ופלורליזם, הנתפסים כערכים מרכזיים, והכל באופן חיצוני ושטחי. העניין האלוקי שבישראל אינו תופס כמובן שום מקום. המושפעים מתת-תרבות זו, מתוך הערצה והתבטלות כלפיה, נאמנים לערכים אלו, ואילו ערכים אלוקיים שאירופה לא נותנת להם דיפלומה אינם עוברים אצלם את הסף. הבחירה האלוקית בישראל, תמימות העם התורה והארץ, המצוות שבין אדם למקום - כל אלה זרים לאירופה ולנצרות שהולידה אותה.
בימים אלו נשמעים קולות כאילו סוף סוף הציבור הדתי לאומי הוא כבר לא "מגזרי" אלא בעל תנועה כלל ישראלית. כלומר, אם אתה נושא את השליחות האמיתית שלך, אם שם שמיים שגור בפיך, אם אתה נושא את דגל תחיית הקודש אז אתה מגזרי, כי הרי לא כולם מסכימים איתך. אך אם אתה משפיל את כל אלה ובוחר לדבר על זכויות חברתיות שונות ובצד הרדוד שבהם, שאז כולם מסכימים אתך, אז אתה הופך להיות כללי.
האמת היא הפוכה לגמרי. הרב זצ"ל באגרתו למזרחי כותב שהציונות בצורתה החילונית היא תנועה מגזרית, כיוון שאם אתה מתאר את התחייה הלאומית רק במושגים של חול ושל מקלט בטוח - אינך יכול לדבר בשם האומה לדורותיה ולא בשם כל חלקי האומה. לכן תובע הרב מן המזרחי להתרומם לשליחותו האמיתית, להכרה של הקודש ביסוד תנועתנו הלאומית. אז באמת מדברים על הנשמה של חלקי האומה כולם, אז הופך להיות המזרחי מתנועה מגזרית לתנועה כלל ישראלית ואז פועל הוא את פעולתו הנפלאה האמיתית.
הרב מרדכי אליעזר נחמני ראש ישיבת חומות ירושלים
המאמר המלא מתפרסם בעלון השבת של ראש יהודי