זקני צפת מספרים, שהעיר ניצלה במלחמת השחרור בזכות המעשה ובזכות הנס: המעשה היה שאמרו תהילים; הנס היה שהפלמ"ח הגיע בזמן. אם לוקחים ברצינות את האמירה הזו, היא מרגיזה למדיי. יש כאן זלזול בכוח המעשה האנושי של לוחמי הפלמ"ח, שחירפו נפשם כדי להציל את אנשי צפת. ובכל זאת, יש בדברים אלו גם רסיס של אמת.
אני שומע את אנשי הדרום אומרים בכלי התקשורת: "אנחנו לא דואגים; אנחנו בוטחים בצה"ל". אני מעריץ את עוז רוחם ואת עוצמת אמונתם. אך הביטוי הזה קצת צורם לי. ראשית, אפילו מבחינה מדינית-ביטחונית, איננו צריכים להביע ביטחון עיוור בצה"ל. צבא ההגנה לישראל אינו מכונת ניצחונות אוטומטית. ביטחון מופרז בכוחו של צה"ל הביא עלינו בעבר מכשולים וכישלונות.
אך מעבר לכך, בשאלות של חיים ומוות, עלינו להטיל את יהבנו קודם כל על בורא העולם. חז"ל הביעו ביקורת על יוסף, שבטח בשר המשקים שישחרר אותו מכלאו, ושכח שצריך קודם כל לבטוח בקב"ה (בראשית רבה פרשה פט ג).
כאשר דוד המלך אמר: "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה אלוקינו נזכיר" (תהילים כ), הוא לא זלזל בערכם של הרכב והסוסים. דוד היה מצביא מנוסה, וידע שבלי כוח אש קרקעי קשה לנצח. דוד לא ישב בבית המדרש ולמד תורה בציפייה לנס; הוא יצא להילחם בראש חייליו. אך דוד הצהיר שאיננו בוטח בסוסים, אלא בה אלוקיו. הסוסים עלולים למעוד, הטנקים עלולים לפרוס זחל; ה אלוקינו הוא השומר עליהם ועלינו.
התורה הזהירה אותנו בספר דברים, שלא נאמר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החַיִל הזה"; חלף זאת, עלינו להפנים תודעה אחרת: "וזכרת את ה אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח). היהדות אינה מזלזלת בכוח הגשמי. היא קוראת לנו ליטול חלק בעולם הזה, לעבוד ולהגן על עצמנו. אך "אם ה לא ישמור עיר - שווא שקד שומר" (תהילים קכ"ז).
אני מעריץ את חיילינו, את חוסנם ואת מסירותם. אני מודה לכל העומדים על משמר ארצנו ועמנו. אך לבטוח - אני בוטח רק באלוקים. ואליו אני פונה בתפילה, שיחזק את ידי מגינינו, ויברך אותם בניצחון ובהצלחה, ויחזרו לבתיהם בשלום בלי פגע.