בעת תפילת "כל נדרי" אני תמיד חושב על כך שבערב יום הכיפורים 1973 בעת תפילה זו, עדיין הסתובבו בינינו 2,222 בחורים אשר נפלו בימים שלאחר מכן במלחמה. המילים "מי יחיה ומי ימות" מקבלות משמעות גדולה יותר.
תפילת יום הכיפורים מתערבבת עבורי בין תפילותיי הפרטיות עבור משפחתי וקרוביי לבין תפילותיי עבור כלל עם ישראל. אני יחיד שמשתייך לעם. אין לי משמעות ללא עם ישראל. אך אין משמעות לביטוי "עם" ללא הבנת קדושת החיים והייחודיות של כל אחד ואחת מאיתנו.
בשנים האחרונות תפילת "ונתנה תוקף" בבתי הכנסת ברחבי הארץ זכתה למנגינה המצמררת שהולחנה לאחר מלחמת יום הכיפורים ונפילת אחד עשר חברי קיבוץ בית השיטה. מילים יהודיות שנכתבו על ידי רבי אמנון ממגנצא בימי הביניים זכו ללחן קיבוצניקי (של יאיר רוזנבלום ז"ל) לאחר 900 שנה. כמה זה ישראלי. כמה זה יהודי. זוהי שרשרת הדורות הנצחית של העם שלנו.
מאז ששמעתי לפני שנים מנגינה זו לראשונה, אני מצפה ומקווה שהחזן יבחר במנגינה זו. מתאכזב מאוד אם לא.
בערב, לאחר התפילה, השעות המיוחדות בהם הולכים ברחוב ואין אף מכונית. כל עם ישראל משתתף. כל אחד בדרכו. אני תמיד חושב על כך שאין "חוק איסור נסיעה ביום הכיפורים", ובכל זאת אף אחד לא נוסע ביום קדוש זה. חשבתם על כך מה היה קורה לו חוקק חוק כזה? (תשובה: המונים היו מתחילים לנסוע ביום הכיפורים).
אנו יכולים ללמוד מכך הרבה.
מחר בערב, נתכנס כל עם ישראל, נשיל מעלינו את כל העטיפות הרגילות (נעליים יפות, אוכל, חומרנות) ונתפלל. עבור כל אחד מאיתנו. עבור כולנו יחד.