אין ספק. בצלאל סמוטריץ' נגע בעצב הכי חשוף וכואב של הציונות הדתית. הטור של בצלאל דומה לאדם שהציב בפני הציבור מראה. חלק מסתכלים ושמחים מהדמות שמתגלית לנגד עיניהם, חלק מסתכלים ומלאים ביקורת על הדמות, כלומר על עצמם. אך חלק מתביישים להביט לעצמם במראה ובוחרים לתקוף את האדם החצוף שהחליט להציב מראה באמצע הרחוב.
בצלאל זיהה במדויק את הבעיה. את שורש המתח בין הציונות הדתית לצה"ל. ארגונים רדיקליים מחדירים לתוך צה"ל את תפיסת עולמם ומבצעים מהפכה פנימית. ערך הניצחון מתחרה עם ערך השוויון. מתחת לאף של הציונות הדתית ובשיטת סיפוח זוחל ערכי צה"ל פשטו צורה ולבשו צורה. צה"ל הפך להיות סוכן שינוי של החברה בישראל, ובכללה גם הציונות הדתית. צה"ל בחר להיאבק ב"הדרת נשים", ב"הקצנה דתית", לחנך לסובלנות כלפי להט"בים ולהתנדב למען ילדי מסתננים בדרום תל אביב.
בהתחלה המחאה נגד התהליך הייתה בשוליים. הרוב התנגדו לכל ביקורת כנגד צה"ל. בעיות יש לפתור בתוך המערכת. עמותת 'צו אחד' שהוקמה על רקע הפגיעה בזכויות החיילים הדתיים ושומרי המסורת זכתה לכינויי גנאי כגון "מלשינון", ו"שוברים שתיקה", גם מרבנים המזוהים עם האגף החרד"לי.
לאט לאט המנגינה השתנתה. החלו להישמע ביקורות פומביות על התהליכים המתרחשים בצבא. גם כאן, רוב הרבנים לא הצטרפו לביקורת הפומבית הזו, וחלקם אף תקפו את המבקרים וטענו שהם מחלישים את צה"ל. שוב נטען כי בעיות יש לפתור בתוך המערכת. אך לא רק שהבעיות לא נפתרו אלא הן הלכו והחריפו.
רבנים מהזרמים הליברלים, או אם תרצו מהזרמים המתונים נפגשו עם הרמטכ"ל. הם שמעו ממנו הבטחות לטפל בבעיות. הרבה מילים חמות נאמרו במפגש, והרבנים יצאו שמחים וטובי לב ושמרו על חשאיות הפגישה, כדי לא לקלקל וכדי לא להכעיס את הרמטכ"ל. הרי בעיות פותרים בתוך המערכת ולא דרך התקשורת.
אך הימים נקפו, ועדיין לא התרחש כל שינוי בשטח. עוד פגישה עם הרמטכ"ל, ושוב הבטחות ומילים חמות. אך עדיין מגמת עירוב הגדודים לא נעצרה אלא להיפך. עוד פגישה ועוד פגישה, והרבנים החלו להפנים שמנסים להרדים אותם. בבת אחת סערה גדולה. מכתבים, ראיונות, זעם בתקשורת ושבירת הכלים, אך המצב נותר בכי רע.
למה? כי צה"ל יודע שהציונות הדתית תיתן שירמסו אותה. צה"ל לא רוצה חלילה לרמוס אף אדם ובטח לא את הציבור שאת מיטב בניו שולח לשדה המערכה. אך מטבע הדברים כאשר מופעלים לחצים מכל הצדדים - מי שלוחץ הכי חזק מנצח.
כל עוד ברור לראשי המערכת שהציונות הדתית תתגייס לצבא בכל מקרה, ואפילו דחיית גיוס היא בבחינת "ייהרג ובל יעבור" עבורה, מצבנו ילך ויחריף. ראינו זאת בגוש קטיף, ובהזדמנויות רבות נוספות.
צה"ל הוא לא האויב, אלא הוא זה ששומר עלינו מאויבינו. דווקא משום כך, צריך להבהיר שלא נסכים בשום פנים ואופן שיהפכו את צה"ל לצבא האו"ם ולמוסד לחינוך מחדש של ערכי הציונות הדתית.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון חותם