בעלי המוסר דיברו פעמים רבות על ה"נגיעות". הם לימדו כי פעמים רבות עמדות האדם נובעות ממקור אחר מאשר הן נידמות כלפי חוץ. הוא יכול לדבר ברוממות א-ל בגרונו, אולם למעשה חרב פיפיות בידו. הוא מייצג דעה מסוימת בצורה מניפולטיבית - לא בדרך אמיתית, כי אם מתוך ניסיון לגייס אותה למענו, על אף שאין הוא מאמין באמת ביסוד המהותי הזה.
זה גם הנזק הגדול ביותר היכול להיגרם לעמדות מוסריות. בשעה שנדמה כי עמדות מוסריות מנוצלות לטובת דבר מה אחר - בין לטובות אישיות, בין לחיזוק עמדות פוליטיות או לכל עניין אחר - לא זו בלבד שאין הן משרתות את תפקידן להפוך אותנו לאנשים טובים וישרים, אלא שהדבר מביא לבריחה מהן ולהשפעה לכיוון ההתנהגות הלא-מוסרית. בשעה שמשתכנעים בני אדם כי למעשה העמדה המוסרית שימשה מסווה למהלך מכוער ופסול, הם מתרחקים לחלוטין מעצם השימוש בעמדה המוסרית. את המוסר והצדק לא ניתן לגייס. אדם המחויב להן אינו יכול לפעול רק כשהדברים נוחים לו ומשרתים אותו.
דווקא בפרשה בה אנו קוראים על יציאת מצרים, שעיקרה חירותו של אדם מהיותו עבד והכנה לכניסתו לברית לעבודת הא-לוהים, חייבים לבצר את הנאמנות ליסודות המוסריים עצמם. במציאות ימינו הדבר בולט בעיקר בשעה שדנים בזכויות האדם. אדם המדבר על זכויות האדם, אולם רק כאשר הם משרתות עמדות אחרות שלו, לא זו בלבד שלא יצליח במשימתו, עוד הוא מביא להתרחקות מנושא זכויות האדם בכלל.
 |
|
מציאות מחפירה
|
שתי דוגמאות בולטות ניתן להביא לשני הכיוונים. רצוננו שלנו להיאבק על ארץ ישראל גם בשם זכויות האדם הוא עניין יסודי ונכון. העובדה שלוחמי זכויות האדם שתקו בשעה שגורשו אנשים מבתיהם בלא שהממשלה מילאה אחר המחויבות הבסיסית ביותר כלפי בני אדם שבגלל מדיניותה מאבדים את הווייתם - היא כתם נורא על לוחמי הזכויות. ברם, אנו עצמנו לא יכולים לבוא בשם זכויות אלה אם אין אנו נאבקים למען זכויות האדם באשר הוא אדם, ומניעת כל פגיעה בזכויות האדם שלא כדין. בשעה שאין אנו עושים זאת, אנו חושפים כי השימוש שלנו במונח "זכויות האדם" הוא שימוש מניפולטיבי ולא אמיתי, ובשל כך גם דברינו אינם נשמעים וגם אנו פוגעים ביסודות התורניים והמוסריים של צלם א-לוהים שבאדם.
הדבר נכון גם לצד השני. קשה מאוד להתרגש מהעובדה כי לוחמי זכויות האדם נאבקים לדוגמה על "חופש הפולחן". מאבק זה הינו חלק אינטגראלי של הכרזת האומות המיוחדות לכל באי עולם: "כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו, ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו - לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג, פולחן
ושמירת מצוות".
ברם, ערוות נאמני זכויות האדם מתגלה במציאות המחפירה של הנעשה כיום בהר הבית. מדינת ישראל וממשלתה אינה מאפשרת את הדבר הפשוט והברור ביותר - תפילת יהודים על הר הבית (במקומות אליהן מותר להיכנס על פי ההלכה). חסימת זכות מובהקת זו לעצמה, היא אחת מהבושות היותר גדולות של הכניעה לטרור ולאלימות. השתיקה של כולם על עובדה זו מזיקה יותר מכל לאמון שניתן לרכוש כלפי אלה המדברים גבוהה גבוהה על גאולת זכויות, אולם משתתקים כאשר מדובר בדבר מה הרחוק מתפיסת עולמם. כיצד ניתן אפוא לתת אמון בדיבורים על זכויות האדם?
אנו זקוקים לאנשי אמת. אלה שאינם עושים מניפולציות על ערכים; אלה שאינם רותמים את הערכים כדי לקדם אינטרסים שלהם; אלה שגם מבינים שאין ערך כלשהו שהוא ערך מוחלט, ושצריך לשקלל אותו עם נושאים אחרים. יציאת ישראל מעבדות פרעה לעבדות הקב"ה מבשרת בשורה אמיתית בעולם, ואת האמת עלינו לחפש.