"נחשפתי למצבים קשים, שתייה מופרזת של אלכוהול, נערים שבורחים מהישיבות והאולפנות, חיים אצל חברים, בחופים, מחפשים דירות, ילדים וילדות בני 14, שפשוט קמים ובורחים מהפנימייה, מהאולפנה והבית בשעה שלוש בלילה ואין להם לאן ללכת". כך מתארת מאי מלכה (16) בפני אולם מלא, את בני הנוער הדתיים, שנפלטים מכל המסגרות החינוכיות והופכים למה שמכונה "נוער בסיכון" במסגרת כנס שהתקיים אתמול (ד') בכנסת ביוזמת ח"כ שולי מועלם, בהשתתפות ח"כים מהבית היהודי, אנשי מקצוע בתחום וראשי מוסדות.
מאי מלכה, ריגשה את עשרות הנוכחים באולם, לאחר ששיתפה בקול רועד את הסיפור האישי שלה כנערה, אשר נפלטה מכל מסגרת חינוכית כבר בגיל 13: "אני מאי, כשהייתי בת 13, הגעתי לזולה של חצרוני במקרה. אני רוצה לדבר על מה הזולה נותנת לנו כנוער. תמיד יש אוזן קשבת, יש מי שיאהב אותי באמת, מסתכלים לנו על הנשמה בלי ציונים ומראה ובלי דעות קדומות, תמיד יש מי שידבר איתך על הכל. אני מצאתי בעצמי שם את החיבור ליהדות ולתורה, יצאתי מרוב המסגרות שלי ומצאתי בזולה קבלה ונכונות. הכרתי שם את החברים הכי מדהימים שיש לי בחיים".
מאי, סיפרה בבכי כיצד כל אחד ולא משנה מה הרקע שלו, יכול ליפול, והעלייה בחזרה קשה: "זה יכול להיות החבר של הבן שלכם, הבן של השכנים, מישהו מהיישוב, וסתם מישהו שמחפש יותר מלשבת בכיתה. או יותר מלהסתובב ברחוב ולשבת ולעשן. זה לפעמים לא קל להתחבר למקום שלכם ולמקום של החברים שלי, כי אני יודעת שלפעמים אי אפשר לשבת בכיתה. זה לא מתאים לך, אפילו להחלטה שהיום לא הולכים לבית הספר קשה לך להגיע לבד".
לפי נתונים שהציגה ענת נחמיה לביא, מנכ"לית הפורום הציבורי של כפרי הנוער, הנוער המוביל בנשירה הוא הנוער החרדי והוא מהווה 4.2 אחוזים, אחריו נמצא הנוער הערבי עם 1.9, המגזר החילוני במקום השלישי עם 1.2, והנוער הדתי במקום האחרון עם אחוז אחד. לביא מבקשת מהנוכחים בכנס להבין כי הנתונים שקיימים אינם משקפים את המציאות, מכיוון שקשה לכמת את הנוער הדתי, כי הוא נהפך לשקוף: "מדובר באחוזי נשירה גלויה, ואני אומרת גלויה כי רוב הנוער בסיכון הפך לשקוף. הוא נעלם, כי ההורים והמורים לא שמו לב ולאט לאט הוא מתאדה. צריך להיזהר מלהתנחם בנתון הזה שמראה שהנוער הדתי במקום האחרון, כי זה נתון מעוות מאוד".
מומחים שנכחו הדגישו, כי למרות שנוער הגבעות כביכול משתייך ל"ציונות הדתית" הוא נוער שמוכר לרשויות הרווחה, והוא מועט מבחינה מספרית "זה נוער שיודעים להגיע אליו" - מעידים כל המומחים, אבל "רוב הנוער שבאמת נמצא בסיכון הוא נוער שקוף שפשוט הפסיקו להבחין בו" הוסיפה נחמיה לביא.
כשהיא מתבקשת לאפיין את ההבדל שקיים בין נער דתי בסיכון לנער אחר, נחמיה לביא אומרת שחלק מהמצוקה הוא לעיתים התמרדות נגד הדת: "חלק מההתמרדות של בני הנוער זה באורח החיים. בכל ההווי של המסורת והדת, של הקשר עם אלוהים, של התרבות שבאתי ממנה. ולכן אני מניחה שנוער דתי נושר נמצא בסכנה יותר מורכבת של איבוד הזהות".
הציבור הדתי חושב שהוא מושלם
קוראים להם "ילדים טובים" - נערים ממשפחות דתיות-לאומיות, מוכרות ומכובדות בקהילותיהן. אבל בשלב כלשהו בילדותם, הם מצאו עצמם תחת ההגדרה של "נוער בסיכון": נפלטו מכל מסגרת, הסתובבו חסרי מעש ברחוב - וגם המשפחות, לא פעם, ניתקו קשר. הבעיה המרכזית לטענת חלק מהדוברים והמומחים שהיו בכנס, היא שהציבור הדתי חושב שהוא מושלם, ואין לו קשיים. הדבר הזה יוצר את האשליה שמשפחה טובה, תמנע את ההידרדרות של ילדיה.
הרב אבי ברמן, מנכ"ל O.U ישראל, אמר כי תופעת הנוער הדתי בסיכון אינה יכול להישאר בגדר תופעה שלא זוכה להתייחסות. ברמן הדגיש כי הציבור הדתי מוביל בטבלת ההתנדבויות ושכח להתנדב בציבור שלו עצמו: "שכחנו את הילדים שלנו, אנחנו מתנדבים בכל דבר, אבל רק בזה אנחנו לא מטפלים. בביטחון והתיישבות אנחנו הראשונים, ומשום מה שזה מגיע לבתים שלנו, לא השכלנו לדאוג לכך שאנחנו אמורים לדאוג לנוער שלנו".
ברמן ושאר המומחים הוסיפו, כי רוב הדתיים מטאטאים את הבעיות הללו מתחת לשטיח: "צריך שהציבור הדתי ידע שיש בעיות של סמים, אלכוהול, פורנוגרפיה. כל כך קל היום לנוער הדתי להתחבר לווטאספ מאשר לרב. אסור לחכות שנער או נערה יגיעו לזולה, ברגע שהם מגיעים לשם, זה לא מאוחר מדי אבל זה היה צריך להיעצר כשהוא שאל שאלה".
הרב ברמן זעזע את עשרות המשתתפים שנכחו באולם, וסיפר שרבנים שהגיעו לזולה, שבה נמצאים עשרות נערים במצוקה, גילו בה תלמידים מהישיבות שלהם: "יש משלחת של רבני צהר שהגיעה לזולה. עד שלא לקחנו אותם הצידה, הם לא קלטו את השמות של התלמידים שהיו שייכים לקהילות שלהם, הם היו בהכחשה, הם לא הבינו שהם שם".
לדבריו של ד"ר אבולעפיה, פסיכיאטר שמטפל בילדים ונוער, הבעיה בציבור הדתי, שהוא מנסה להיות מושלם מדי, והפערים בין הציפיות למציאות גדולים מדי לעיכול: "איך אנחנו מצליחים לרפא את המחלה במקום השורשי? החברה הישראלית והציבור הציוני דתי נפלא, אבל הציפייה כ"כ גדולה שגם הילד יישאר דתי, וישים ציצית וכיפה, וזה עלול לאיים עליו".
אצל החילונים דואגים שלא תיכנסי להריון, ואצל דתיים פוחדים מהוצאת זרע לבטלה
המומחים והרבנים בכנס ביקשו להדגיש כי הנוער הדתי הוא מיוחד, בשל היחס הרגיש שלו לאיסור נגיעה. הקונפליקט הגדול לדבריהם הוא באיסור הבעייתי, שלא נחשב כמאפיין שיכול לדרדר לכדי סיכון, אך יכול לעיתים להשפיע בצורה קשה מאוד על הנפש של המתבגרים.
הרב יוני לביא אמר שהנגיעה בין בנים לבנות, יוצרת קשיים ובלבול רב אצל הנוער: "אם את נערה בת 16 ויש לך חבר, אצל החילונים פשוט זורמים והדאגה היחידה שלך זה לא להיכנס להיריון. אם את נערה דתייה, הסרט הוא שונה. אם אתה נער בן 15 או 17, אז אתה מתעסק בהוצאת זרע לבטלה, כמובן שרופאים ומומחים אחרים אומרים שזה בסדר, אבל אם אתה נער דתי אתה יודע שאתה מסובך, זה קונפליקט שאתה מצוי בתוכו וזו בעיה גדולה שחייבים להתייחס אליה".
עטרה סדורי, רכזת טיפול בפנימיית יפתח בצפון ים המלח אמרה כי חוסר המודעות אצל ציבור ההורים והמבוגרים דרוש טיפול נפרד מהנוער עצמו: "למרות הפתיחות שקיימת, עדיין יש תקרות זכוכית. הורים שפונים אליי, מבינים שיש בעיה ומצוקה ולהרים טלפון וכשאני אומרת שהם צריכים ללכת לרווחה, אז המון פניות מתפוגגות בגלל הקושי והבושה. זה אחד המחסומים הגדולים של ההורים, להכיר שיש בעיה. זו לא בושה שיש בעיה כי גם לנו יש בעיות כאנשים מבוגרים. זה דור משוגע כי יש להם ההצפה של המיניות והסמים. הלגיטמציה של כל זה, זה פשוט אתגר גדול. וההורים נעצרים בבושה ולא פונים לרווחה".
נתי אביב, ממקימי הזולה של חצרוני אמר כי ההגדרות של נוער דתי בסיכון הן שונות מנוער רגיל, שהיום מתמודד עם סמארטפונים ופורנוגרפיה שמציפה אותו מכל עבר: "סמים, אלכוהול, פורנוגרפיה, אנורקסיה. יש שכונה בירושלים שבה התגלו 12 נערות דתיות עם ניסיונות התאבדות, אחת מהן השתייכה לתנועת נוער דתית מרכזית אצלנו. לא הייתה אפילו פנייה אחת לעזרה מצד הרבנים, לא של הקהילה, אין פנייה אחת ללשכת ראש העיר. אני אומר שזה פיקוח נפש".
אביב סיפר כי רוב הרבנים נמצאים בהכחשה בכל הנוגע למצב הנוער הדתי השקוף: "הרב אריה שטרן עושה טלפון אחד פעם בחודש, אבל שאר הקהילות מפחדים או שזו אחריות גדולה מדי, הם לא רוצים לדעת שיש נוער דתי בסיכון. המוסדות החינוכיים מטאטאים אותנו החוצה, אין שום רצון לשיתוף פעולה עם מוסדות החינוך".
כולם מתנקזים לירושלים
מר שימרון כהן, מנהל תחום הנוער מפעלות הציונות הדתית אמר כי אין נתונים רלוונטים כיום לנוער הדתי שנמצא בסיכון. לדבריו ירושלים היא עיר מיוחדת כי 30 אחוז מהנוער התנקז לירושלים, וראו שיש צורך בזולה אבל אין נוער בסיכון רק בירושלים, יש נתונים ארציים. "במרכזים של הציבור הדתי במדינת ישראל, אין נתונים שמראים שיש נוער דתי בסיכון. אין מושג כזה בכלל!! אני מדבר על נתניה, פתח תקווה, גבעת שמואל, בית שמש והריכוזים הגדולים - שם אין עובדי נוער דתיים, אין עובדי קידום נוער לדתיים - אין תפיסה להתייחס לנוער הדתי עם המאפיינים הייחודים שלו. זה לא קיים, ואני חושב שאי אפשר לחקות את מי שנמצא בתחתית ולהקים רק זולות".
מנהל הזולה, אורן אסולין, סיפר ל'כיפה' על ההתמודדויות המיוחדות לנוער הדתי: "הנוער הזה הוא לא הנוער בסיכון הקלאסי, שישר מצטייר משהו בראש אצל אנשים ולכן הנתונים הם מעוותים, כי היא מדברת על רווחה. זה לא נערים של הרווחה, אבל הם נמצאים במצוקה אחרת. זה קשור לדת, כמו כל אדם שגדל בכללים וגבולות, אז זו התמודדות אחרת. כחלק מתהליך ההתבגרות, זה כל הסיפור - נער יש לו התמודדות לא פשוטה עם העולם האמוני, הוא גדל על אמונה ואז הוא מתחיל לשאול שאלות או חווה חוויות קשות כמו הגירוש מגוש קטיף והוא לא מבין את זה. איך זה יכול להיות? אנחנו לא ציון בתעודה, אנחנו הרבה מעבר לזה. הנקודה היא לא המותר או האסור, זה השאלה אם בן אדם מקבל בתוך מערכות החינוך מספיק כלים שבונים לו את האישיות, עם כל הכבוד לבגרויות וציונים והכל - בסוף האנשים יוצאים כמו חתיכת סמרטוט".
לגבי הורים שלא מבינים איך זה קרה להם מתחת לאף יש לאסולין תשובה ברורה: "המשפחה תוהה איך היא לא שמה לב, והם תוהים איך הם הגיעו למצב כזה. ההורים לא יודעים להכיל את גיל ההתבגרות. נער רוצה להגיע לחירות רוחנית, הוא לא רק רוצה לעשות ולכן הוא בודק, יורד ובודק את הדברים. ביסודי אמרו לו את הדברים, אז הוא בודק. כל הדברים של צניעות, גבולות, מיניות ושבת, הם לא מוצאים מקום שבו הם יכולים לדבר איתם על זה. מבחינתי נערה שפרצה איתי גבולות של צניעות, היא אומרת 'בואי תלמד איתי חברותא על ענייני צניעות', ככה היא צועקת את זה".
לדברי אסולין הרגישות הגבוהה בשילוב חוסר הרצון להתעמת עם ההורים מוביל את הנעירם לחפש מפלט במקומות אחרים: "מה שמאפיין אותם זה התביעה שלהם לעומק של חיים כי כשאת מדברת איתם, הם בכלל לא נשמעים נוער שוליים, או נוער מסכן. זרקו אותך מהאולפנה ואת מתביישת לחזור הביתה כי ההורים שלך הם אנשים קשים ויתעצבנו עלייך ולא בא על ההתמודדות עם המריבה ואין לך כוח לסרט הזה. יש להם רגישות גבוהה ולכל מיני תגובות, כל תגובה של כעס אצלם מתפרשת בעוצמות הרבה יותר גבוהות, עולם רגשי גבוה מאוד. את מחפשת ללכת לאן שהוא, ובסוף את מגיעה לעיר. יש דרך לשם והם באים כדי לשכוח את המצוקות שלהם".
חלק מהדוברים ציינו בסוף האירוע שנמשך כמעט 3 שעות, כי מי שצריך עכשיו תמיכה, הוא הציבור הבוגר: ההורים והמורים צריכים חיבוק בשביל להתמודד, כי אח"כ הם יחבקו את הילדים שלהם. "אי אפשר לטפל ב'נוער בסיכון' בכנס אחד, בו כל דובר מדבר מספר דקות וזהו".