במדורי 'נקודת מבט' שיתפרסם בשבת הקרובה ב'שבת בשבתו' התייחסתי כדרכי גם לאקטואליה במבט תורני. עסקתי שוב באיזון שבין סוגיית 'הצדק החברתי' לאתגרים לאומיים, ובתוך דבריי מתחתי בקורת על ידידי המוערך הרב בני לאו הי"ו, ראש בית מדרש לצדק חברתי, שהצטרף למה שכיניתי 'הלקאה עצמית' של כמה מרבני הציונות הדתית. בקרתי את הצלפתו בציבור הציודי כאילו אתגרים חברתיים רחוקים מסדר יומו.
בשל קוצר יריעתי בעלון בתי הכנסת, ובשל עיסוקי שם בדרשנות פסוקי הפרשה על "הטוב והישר בעיני ה'", נמנעתי מלפרט כרוכל את מעורבות הציבור הדתי לאומי בתחומים אלו. בכל אופן, אינני מוצא 'מיגזר' מוגדר אחר במדינה שדבק בניהול מאבקים חברתיים.
בכל תגובתו של הרב בני באתר 'כיפה' לא מצאתי מענה לתמיהתי מה ראה להטיל דופי בהקשר החברתי בציבור ה'מיזרוחניקי', כלשונו. על כך תבעתי התנצלות ו'לקיחת דברים חזרה'. מאידך, מצאתי בדבריו אמירות שאם הן כוונו אלי אני רואה בהן טעות חמורה בכתובת. הדבר האחרון שאפשר לומר נגדי הוא שאני חי בתחושת 'מיעוט נרדף ומתוסכל'. המילה 'מיגזר' כלל לא מופיעה ברשימתי, ואני קורא בקביעות לזקיפת קומה וראש בשל מעורבותנו בכל תחומי החיים, ולא כ'מיגזר'. מי שרומז כאילו אני קורא ל'כיבוש' שטחי פעילות ונוכחות במדינה פשוט מתעלם משורה של רשימות בהן הבעתי התנגדות ל'גאוות כיבוש מיגזרי'.
אכן, אני חלוק על הרב בני בנקודה מרכזית של דבריו, שלא בא זכרה ברשימתי ב'שבת בשבתו', והיא יכולתנו 'לזרום' עם הציבור הכללי לאחר ההתנתקות מחבל עזה ומן הציונות. ה'עמידה מנגד' של הציבור הרחב, כולל הלאומי, ואי יכלתם של מנהיגים צבאיים ופוליטיים בולטים להודות בטעות ובהשלכותיה, משפיעה מאד על עמדתי בנדון.
אכן, דיון זה הוא רחב ועמוק והרב בני גורר אותי אליו, אך אינני רואה כאן מקום לשטוח את מסכת השקפתי בסוגיא זו. אני מכבד, ואפילו מעריך מאד, את עמדת הרב בני הקורא ל'שותפות מלאת חיים' עם הציבור הלא-כתום. אני אישית לא יכול לזרום בו, ועדין המשבר הציוני-לאומי מפעפע.