הדיון הציבורי ביחס לסוגיית מחיר שחרורו של גלעד שליט עובר ב"ה לדפי ההיסטוריה. זהו אחד הדיונים בהם נאמרו טיעונים כבדי משקל לכל הכיוונים, והוא אף התקיים ברובו המוחלט בדרכים מתאימות לעוצמת הסוגיה ולקשיים המרובים שהכרעה לכל כיוון נושאת בחובה. הנטייה הטבעית היא לשוב ולהעלות את הנימוקים לכאן ולכאן ולהמשיך בכך, בשל העובדה שאכן מדובר בשאלה משמעותית הנוגעת בכל התחומים: בהערכה עובדתית, בעמדות מוסריות, ביכולת העמידה, בדרכי התנהלות הדיון, במוסדות ההכרעה ובאנושיות הפשוטה. אולם אנו חייבים להתבונן עתה כבר אל הימים שאחרי, ושלא כהרגלנו - לקדם את הפני העתיד ולא לדון בו כשהוא ייהפך להווה ובוודאי שלא לעבר.
אלה מקצת המחשבות כלפי העתיד שאני מבקש לשתף אתכם בהן. את המסקנות הביטחוניות אני מניח לאנשי הביטחון, ומצפה מהם לעמוד מאחורי דבריהם. אנחנו צריכים לדון במשמעויות הנוגעות לנו ולהשפעת ההכרעה בעיסקה על עולמנו הרוחני:
א. קיומנו במדינת ישראל מחתים אותנו למעשה על כרטיס אד"י לאומי. אנחנו מבינים כי הוא כולל בתוכו גם את הנכונות לתרום את היקר מכל לנו - את עצמנו, בין אם מדובר בחיינו ובין אם מדובר בחרותנו. מוטל עלינו לעשות ככל שנוכל כדי להתרחק מהמקום בו ייתבע איש מאתנו לעשות זאת, אולם במקביל אנו צריכים לומר זאת בקול רם ובדעה צלולה, מתוך עמדה הלכתית, מוסרית וציונית. עכשיו הזמן להזכיר לנו את היסודות האלה, להטמיע אותם בחיי המבוגרים בעלי יכולת ההכרעה, ובעדינות ובזהירות מכיבוש הנפש בתוך מערכת החינוך והצבא.
ב. מוטל על כל אחד מאתנו לעשות את מה שהוא צריך לעשות כדי שלא נימצא באותה סיטואציה. לחיילים שבינינו ולנקראים למילואים - עשו זאת. הקפידו על הוראות הצבא בדבר איסור הנסיעה בטרמפים; שימרו בעמדות השמירה כמו שצריך, כי לא רק גורלכם החשוב לעצמו נמצא על כף המאזניים; שימרו על ביטחון שדה בפלאפונים הפרטיים ועוד ועוד. זו אחריות המוטלת על כל אחד מאתכם.
ג. טוב שהוקמה ועדת שמגר כדי לעצב קווים עקרוניים מנחים אם חס ושלום ניתקל במציאות דומה של נפילה בשבי ותביעה לשחרור רוצחים. אולם אל נא נבנה על זה - לא הייתה שום סיבה עקרונית שלא לפעול לאור עקרונות ועדה זו גם במקרה של גלעד שליט, ומה שהכריע לא היו הטיעונים הרציונאליים בלבד, אלא הלב והכמיהה לראות אותו בבית. אנושיות זו אינה פסולה, אך אבוי לנו אם היא תהיה חוט השדרה של המדיניות. אנו צריכים לדון היום בעקרונות ועדת שמגר, ולא בשעה שעומדת שאלה על הפרק. דיון זה חייב להיערך לאור עקרון "מסך הבערות" לאמור, בלי לדעת מי מאתנו יהיה ובאיזה תפקיד אם תהיה פעם הבאה: כחייל חטוף, כהוריו, כראש ממשלה, (רמטכ"ל כנראה לא נהיה), כנפגעי טרור עתידיים ח"ו. ההמתנה לדיון עד שיקרה משהו עושה רע לדיון עצמו.
ד. הערבות ההדדית שהביאה להחלטה לשחרר את גלעד שליט אינה יכולה להישאר במקומה. אם היא תהיה אור בודד באפילה משמע שמדובר בחולשה והתחבאות מאחורי טיעון הצלת נפש בישראל, ולא בעוצמה מתחדשת. מכאן שמוטל עלינו לפעול לחיזוקה של ערבות זו בהיבטים רחבים בהרבה משחרור חייל חטוף: בתנועת תיקון חברתית הפונה לצועדים בשולי החברה ומאפשרת להם להיכנס פנימה; בתנועת תיקון אמונית הפועלת מתוך סולידריות עם המתרחקים מזהותם היהודית, ופורצת דרכים חדשות להיותם חלק מאתנו, ועוד ועוד.
ה. למדנו את מחירו ואת תרומתו של דיון ציבורי. הדיון הציבורי החליש את יכולת העמידה של מדינת ישראל מול החמאס; הדיון הציבורי הועיל כל כך למדינת ישראל; שני המשפטים האלה נכונים. באותה דרך אנו מכירים את הבעייתיות במחלוקות העמוקות בין רבנים, שבאו לידי ביטוי בגוש קטיף. הדיון הפומבי והמחלוקת החלישה מאוד את מעמד התורה בציבוריות הישראלית, ובעיקר אצל ילדינו; הדיון הפומבי והמחלוקת הוא נשמתה של תורה, והביא לפריחה עצומה של קווי מחשבה ודרכי ביטוי. נראה לי כי נכון לשלם את מחיר הדיון הציבורי הפומבי גם להבא, ומתוך נקודת עמדה זו לתור אחר דרכים לצמצם את מחירו: בדרכי ההתבטאות, בהכרה בלגיטימיות של הצד השני, ובענווה המבטאת עמדה כי האמת אינה מתכנסת במקום אחד בלבד. לא פחות מכך - אין לנו דרך אחרת אלא לקבל את ההכרעה שנעשית לאחר הדיון הציבורי, שאם לא כן - איש את רעהו חיים נבלע.
ו. הייתי רוצה לכתוב לכם כי למדנו גם על מגבלות הכוח, ואולי נפתח אופק אחר להתמודדות עם הסובבים אותנו. אולם מה שנחשף בפנינו - אנשים שגיבוריהם הם מרצחי מסעדת סבארו, מלון פארק, מתאבדי קווי אוטובוס, וטובחים לשם ההרג - צריך לנער אותנו משיגיונות משיחי שלום השווא. כדי שנוכל לדבר בשפת השלום הכל כך מיוחלת צריך לגבות את התביעות היסודיות ביותר, הנוגעות למערכת החינוך ולהסתה שסביבנו. עד אז נאלץ להיות חזקים מאוד, כיוון שגם התומכים בעיסקה מתארים עתיד ביטחוני קשה העומד בפנינו. חוסן זה הוא המשימה העיקרית שלנו בזמן הזה.
כאמור, אלו מקצת המחשבות ערב חג הסוכות, ובוודאי יתעוררו בנו דברים נוספים.
המאמר המלא מתפרסם באתר ישיבת פתח תקווה.