הרבנית אליהו: הרב אליהו איתנו, ממשיך להתפלל למען עם ישראל

במלאת שנתיים לפטירתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מספרת אשתו, הרבנית צביה אליהו, על החיים בלעדיו: "אני מתגעגעת אליו. חיי אינם חיים, והם גם לא יהיו, בלעדיו". ראיון

חדשות כיפה אריאל הורוביץ, כיפה 15/06/12 01:46 כה בסיון התשעב

הרבנית אליהו: הרב אליהו איתנו, ממשיך להתפלל למען עם ישראל
ערוץ 1, צילום: ערוץ 1

ההמולה בבית משפחת אליהו בשיאה. שעות ספורות נותרו עד שתתחיל האזכרה השנתית לרב מרדכי אליהו, שנתיים אחרי לכתו. הבית אותו בית: עמוס ספרים, עמוס באנשים - מבקשי דרך, חברי המשפחה, תלמידים קרובים. זרם המבקרים לא פוסק; כמות השואלים והמתגעגעים הולכת וגדלה; הכמיהה לדמותו של הרב - שנדמה שהיה בה משהו שהאיר ואיחד אנשים רבים - מתעצמת. שוחחנו השבוע עם הרבנית צביה אליהו - האישה שהייתה לצדו של הרב אליהו לאורך כל השנים - על הגעגוע, הזכרונות והחיים שאחרי.

הרבנית אליהו, איך החיים מאז לכתו של הרב?

החיים הם לא חיים. לעולם הם לא יהיו אותם חיים, מכל הבחינות. הוא מאוד חסר לנו, ולא רק לנו - הרבה מאוד אנשים בארץ ובעולם מתגעגעים לעשייה שלו ולאישיות שלו ולגדולה שלו. אני משתדלת לעשות את המקסימום כדי שהציבור הרחב לא ירגיש כל כך את חסרונו. עד היום באים לבית שלנו אנשים לשאול שאלות ולקבל תשובות, להתייעץ, לשמוע שיחות ושיעורים. כמובן שאני לא מצליחה לעמוד בקצב המטורף שהיה כשהרב היה בחיים.

זו הייתה עבודה לא נורמלית - מאות שעות של נתינה, רק לתת ואף פעם לא לקבל, לתת את המקסימום: לזהות את האדם שזקוק, לברר מה הוא צריך, ופשוט לעזור. לכולם עזרנו: מי בעצה ומי בהדרכה, מי בהתערבות אצל רופאים ומי בכסף. בשבילנו, לראות אדם שיוצא שמח ויוצא מעודד היה הכל. הייתה לו אהבת ישראל שלא מהעולם הזה. הוא התייחס בשווה לכל אחד - לילד כמו למבוגר. אלה דברים שלא יאומנו.

אין לפעמים תחושה של בדידות?

יש געגועים רבים, בוודאי, אבל יש כאן גם היום עשייה גדולה, ברוך השם, ואני לבד לא משתלטת על העבודה. אבל האור הגדול לא פה. העיקר חסר מן הספר. ובכל זאת, אני מאמינה שהרב פה. הוא פשוט כאן. הוא יודע מה קורה בבית. בסוכות האחרון חלמתי עליו. חלמתי, ואני בכלל חשבתי שאני ערה. בחלום הוא אמר לי: 'עליתי לסוכה למעלה, היא בסדר גמור, הסוכה למטה קצת יותר קטנה, אבל זה בסדר'. אמרתי לו: 'לאן אתה הולך עכשיו?', ואז קפצתי מהשינה ואמרתי: הנה, הוא בא לראות מה קורה פה. הוא פה, הוא יודע מה קורה כאן, מה קורה בכל מקום. הוא לא היה אדם רגיל; הוא היה יותר מלאך מאדם.

תמיד הייתי שואלת אותו: למה אתה אוכל כל כך קצת? והוא ענה: 'אני לא חי מהאוכל שלך. אני חי מהתורה, זה האוכל שלי, ואני אוכל מהאוכל שלך כדי שתדעי שאני גם קצת בן אדם'. החיות שלו הייתה מהתורה, זה היה האוכל שלו. הוא היה באמת אחד בדורותיו.

איך אפשר להמשיך ולהשפיע בהיעדרו של הרב?

אני אספר לך סיפור: לפני פסח הגיעו אלינו הורים עם בחורה בת 17 שיש לה גידול ממאיר שאי אפשר לטפל בו בארץ, וצריך לנסוע לחוץ לארץ, כדי לנתח. הבאתי להם צעיף של הרב כדי שתיתן לבת שלהם. אמרתי להם לשים את הצעיף על הבת כל הזמן, חוץ מבחדר ניתוח, ובעזרת השם בזכות הרב תהיה לה רפואה שלמה. היא נסעה וחזרה אחרי שבועיים, האבא מצלצל אליי ואומר: 'את זוכרת את הבחורה שנתת לה את הצעיף? הניתוח עבר בהצלחה. אין כלום, אין זכר למה שהיה'. היו שני תינוקות במשפחה הגדולה שלנו שנולדו במצב קשה, שמנו עליהם שתי כיפות של הרב, והם נרפאו. לתינוקת אחרת הבאתי גרביים של הרב, וגם היא נרפאה. הבגדים של הרב עושים נפלאות.

אנחנו כל הזמן רואים את ההשפעה של הרב. השנה הדלקנו לו נר נשמה עם שמן זית, וכל פעם הוא נכבה. הייתי קמה באמצע הלילה ומדליקה שוב, וזה היה נכבה. חשבתי לעצמי: משהו לא בסדר כאן, למה זה נכבה? הרי נר עם שעווה החזיק מעמד יופי. וכשחשבתי על זה, הבנתי שהרב בחייו תמיד רצה לתת, אולי הוא רוצה שאת השמן ניתן לאנשים שצריכים אותו? נתתי את השמן לכל מיני אנשים, והם נושעו. היה אחד שהיה בכיסא גלגלים והיה קשה לו ללכת. נתתי לו מהשמן, והוא אמר לי: תדעי לך, הרבנית, כל פעם שאני מריח מהשמן - אני הולך יותר טוב. ואז הבנתי שהרב רצה שנעשה בזה חסד.

מה את זוכרת מהשעות האחרונות שלו?

אלה היו שעות קשות. הרב נתן את עצמו ואת חייו ואת כל הסבל שהוא עבר בשביל עם ישראל. הוא אמר לי: 'אני הולך לפני הזמן שלי. גזירות קשות באות על עם ישראל. אלפים מעם ישראל ימותו. התפללתי, בכיתי שעה שלמה בפני מידת הדין, אמרתי לריבונו של עולם: כל החיים שלי הם רק תורה וחסד, קח הכל ותבטל את הגזירות'. אני צעקתי בבהלה, אבל אז הרב אמר: 'את היית מסכימה שיהרגו כאן בארץ שלנו כמה אלפים? מי שיש לו מה לשלם, ישלם. אני מוכן לשלם וקיבלתי את זה עליי'.

ייתכן שחלק מהגזירות האלה כבר מגיעות אלינו? איך הרב היה מגיב לפינוי גבעת האולפנה?

הוא היה צועק על זה, בלי ספק. תמיד כשהיו נעשים דברים נגד ההתיישבות הוא היה צועק. אני זוכרת שכשרבין רצה למסור את קבר רחל, פתאום שמעתי אותו צועק: "איך אפשר לחתום?? אמא לא נותנים בשום אופן בעולם!!".

זה היה האיש: אהבת ארץ ישראל, אהבת הזולת, כל יהודי באשר הוא. הוא חסר לנו מאוד, אבל אנחנו ממשיכים הלאה. גם היום, הרב יודע מה קורה, הוא רואה הכל, והוא מתפלל על עם ישראל. הרבה תפילות אנחנו צריכים.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן