הטרור המוסלמי שב והרים את ראשו השבוע, וגבה מאיתנו את חייהם היקרים של שני חיילים יהודים, ועוד עשרות בני אדם בפיגוע בקניה. נראה שבכל פעם שאנשים מתחילים להשלות את עצמם שהנה הערבים השתנו, ויש התקדמות בתהליך השלום - טורחים הערבים להזכיר לנו שהם נשארו אותם ערבים, כפי שהים נשאר אותו ים.
מה שהולך ומתברר הוא, שלמרות הניסיונות להכחיש עובדה זו, הרי שהכוח העומד מאחורי הטרור הוא הדת המוסלמית. לא סכסוך על טריטוריה, לא הגדרות לאומיות, וגם לא בעיות כלכליות הם אלה שמצמיחים את הטרוריסטים והמחבלים המתאבדים. מה שמניע את אותם אנשים הוא אמונתם הדתית, ובשם אלוהיהם הם הורגים וטובחים ללא חמלה. קשה למערב לקבל את זה, הן בשל הקושי שלו להזדהות עם מניעים שכאלה, והן בשל העובדה שזה הופך את פתרון הסכסוך בדרכי שלום לבלתי אפשרי; אבל זו המציאות, והגיע הזמן להכיר בכך. אם במאה הקודמת הנאציזם הפך שם נרדף לרשע, הרי שבמאה שלנו מחליף אותו האיסלאם.
מנקודת מבט אמונית, הטרור המוסלמי נראה כשבט זעמו של אלוקים, כעונש ההולם עבור המערב המחולן והחומרני. למעשה, הוא צמח באופן טבעי כמעט, כתגובה מתבקשת לפריקת העול המערבית. העולם המוסלמי חש מאוים מפני התרבות המערבית, שנראית בעיניו ככופרת, נהנתנית, מושחתת ושטופת זימה. הוא רואה את אובדן הערכים, את התפרקות התא המשפחתי, את פריצת גדרי הצניעות ואת רדיפת הבצע, וחושש - בצדק - שגלים אלה עלולים להציף ולהרוס את אורחות חייו ואמונתו. לכן הוא מגיב במלחמת קודש כנגד הכיבוש השקט של המערב, ונגד כל מי שמסמל אותו.
בכך מזכיר המוסלמי לאדם המערבי את כוחה האמיתי של האמונה. החברה המערבית החילונית אינה בהכרח אתאיסטית; רובם המוחלט של תושבי אירופה וארה"ב מגדירים את עצמם כדתיים ומאמינים באלוקים. אלא שבחברה החילונית, האמונה הדתית אינה אלא מסגרת אחת מני רבות, שעבור רוב האנשים אינה באה לידי ביטוי משמעותי במיוחד. היא כבר איננה המסגרת העליונה בה"א הידיעה, כפי שהיתה בעבר, שהכל כפוף לה ונמדד לפיה. החילון לא חיסל את האמונה, אלא הוריד אותה מכס מלכותה, והפך אותה לשווה בין שווים. מנקודת מבט דתית, כמובן, מצב זה הוא בלתי נסבל; אלא שבעוד שרוב הדתיים במערב השלימו עם המציאות, הרי שהמוסלמים מסרבים לראות בדת משהו הכפוף לערכי הדמוקרטיה, הליברליזם והשוויון, ודורשים להחזיר לה את מקומה הראוי. כך יצא שבדרך הטבע הקים עליו המערב את שבט האלוהים המצליף בו ומייסר אותו. שהרי הטבע עצמו מבטא את רצונו של אלוקים, וממילא הוא מוביל לכך שחריגה מהמסלול תעורר כנגדה תגובה מאזנת.
עד כאן לגבי נקודת המבט האמונית. כמובן שהדברים לא באו כדי להצדיק את הרצחנות האיסלמית, או לטעון שהיא אכן רצויה בעיני האל, אלא להסביר כיצד ניסיונה של האנושות להתחמק מהדת, מוביל לכך שבסופו של דבר הדת מתפוצצת לה בפרצוף.
מנקודת מבט מעשית יותר, נראה שהגיע הזמן לבחינה מחודשת של היחס היהודי לאיסלאם. משום מה היהדות נשארה שבויה בקונספציה הרמב"מיסטית, בת יותר מ-800 שנה (!), לפיה הנצרות היא אלילות ועבודה זרה, ואילו האיסלאם הוא בסדר גמור, שכן המוסלמים "מייחדים את האלוה ללא דופי". אלא שלא רק ששתי הדתות הללו השתנו לבלי היכר מאז זמנו של הרמב"ם, אלא שגם שאלת ההגשמה או אי-ההגשמה נראית כיום כגורם שולי למדיי בקביעת היחס הראוי כלפיהן. דת שחקקה על דגלה את החרב, ודוגלת בהשמדה המונית של כל מי שאינו מצטרף לשורותיה, עוברת בכך על מצוות בני נח, ואינה ראויה לסובלנות יותר מאשר עובדי הבעל או המולך שהיו מקריבים את ילדיהם לאליליהם. היהדות עצמה אינה צמחונית אמנם, אבל גם ה"קיצוניים" ביותר שבינינו אינם שואפים להשתלטות עולמית הכרוכה בכפיית היהדות על האנושות כולה, ובהשמדת כל מי שאינו מוכן לקבלה. נראה שבנוגע לאיסלאם, הגיע הזמן לקבוע מחדש את גבולות הסובלנות הדתית וחופש הדת, ואולי להעניק לאיסלאם יחס דומה לזה של העבודה זרה הקדומה. טרור ורצחנות בשם האל הנם חמורים לא פחות מ"הגשמת האלוה".
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il