המכה המגזרית שהכי קשה לי איתה היא הנטייה לגונן מיידית על כל מי ש"משלנו". כמו שאנחנו אוהבים לספור כיפות ביחידות צה"ל, בתקשורת ובעסקים ולהתגאות בהן, ובצדק, כך אנחנו ממהרים לגונן על הכיפה שסרחה.
למה בעצם? יש לנו גיבורי אמת במגזר, חיים ומתים. דפנה מאיר הי"ד שסייעה לנשים רבות, ששקדה על יחסים טובים עם שכניה הפלסטינים היא דוגמה ומופת. רועי קליין הי"ד. וייבדל לחיים טובים פרופסור אומן שכיבד את מדינת ישראל בפרס נובל על הישגיו. מדוע שלא נכעס ונוקיע את מי שמבייש אותנו? מדוע שלא נתנער מגזעניים, מטרידים, מתלהמים בחתונות עם סכינים? מאיפה הצורך להכשיר או למצוא צידוק למעשים האלה? מקומם של מי שמטילים צל על המגזר הוא בשיקום. בתיקון. אין צורך להמציא גיבורים חדשים, כמו חייל שלוקח את האחריות בשטח, אף על פי שמפקדיו בסביבה?אין סיבה.
מי שחטא, שגה, צריך לשאת בתוצאות המשגה. אנחנו לא חייבים לייפות את המציאות, לעקם את הקצוות כדי להלבין את חטאינו כשלג. יש להם מקום, כי אנחנו חברה ככל החברות ובנו גם מצטיינים, גם בינוניים וגם, לא עלינו, רשעים. אבל כולם יושבים יחד סביב שולחן הסדר הישראלי.
וליטוף: עוד מעט חול המועד, אני כל כך גאה שהבילוי המועדף על בני נוער דתיים מאז ומתמיד הוא טיולים בשבילי הארץ, וכמה שהמסלול אתגרי יותר- הם הראשונים לגלות אותו! אני זוכרת את עצמי מחכה בהתרגשות לחלוש על עוד מפל ברמת הגולן עם החברים, ושמחה שהשנים החולפות לא הקהו את האהבה הזו לנוף מולדת.
הכותבת היא עורכת אתר האינטרנט ורכזת הסברה של ארגון 'צו פיוס'