האופן בו התנהלנו לקראת גירוש גוש קטיף וצפון השומרון והחרבתם, גרם לנו לעייפות. עייפות ממאבק, עייפות מהתיישבות אקטיבית, ובכלל - מכל פעילות בעלת גוון לאומי מובהק. הצלחת הגירוש גרמה גם חוסר אמון במערכות השונות שאמונות על ערכי הצדק או דרך התורה.
חטאנו. החטאנו את המטרה.
אך לא עוד. אנחנו חוזרים בתשובה. חוזרים אל הארץ. שבים אל ה'.
הנה קם דור צעיר שמחייה את הרוח, שמעביר את חבלי השינה מעינינו. מעביר את הקריאה הברורה: תורת ה' היא דרכנו. דרך העם כולו. אחים תועים לא יבלבלו אותנו יותר. אנו שבים ולוקחים אחריות.
אנחנו פועלים לתקן את אשר עיוותנו. מתעוררים לשוב ליישובים שחרבו. גואלים קרקעות ומבנים מידי אויבנו, ומיישבים מרחבים שוממים בארצנו.
נשלחנו בשליחות ה' ועמו ליישב את מרחבי ארצנו, להוריש את הגויים ולרשת את הארץ. נכון שלא השלמנו את שליחותנו, נכון שעוד עבודה מאתגרת לפנינו, אך ודאי שלא נאפשר לחרב ההרס לשוב לרקד בינינו. לא עוד.
רעיון עוועים הוא לגעת לרעה בהתיישבות יהודית מבורכת. אם 'החוק' מורה על פעולה כנגד עשייה ברוכה של יהודים טובים - משהו בחוק הזה מעוות. צריך לסדר אותו. חוקים הם הצבת גבול בין מותר לאסור, הם לא תופעת טבע שניתן להתמודד רק עם השפעותיה. כאשר מתברר שחוק אוסר דבר שלא נכון היה לאסור אותו - מתקנים את החוק כך שיתאים למצב. כמובן שכך הדבר גם באשר לחוק שאוסר דבר שיש חובה לעשותו על פי חוק אחר, עליון ממנו.
וכאשר כפרים בדואיים בנגב זוכים להסדרה למרות שאינם חוקיים ואינם מועילים למדינה, כשלעומתם יישובים יהודיים שמביאים לשגשוג המדינה ותועלת רבה לעם ישראל מקבלים יריקה בפנים וחרב מונפת אל צווארם - או אז מתגלה שלטון החוק במערומיו.
וכששלטון החוק מתגלה במערומיו - עלינו להלבישו בגדי ישע, לא נאפשר לו ללכת כך מעורטל בחוצות קריה. גם אם יתנגד, והוא עשוי להתנגד - נעטה עליו מעיל צדק מפואר ורק אז נשלחהו לדרכו. כך נפעל, לטובתו ולטובת כולנו.
וכשנצליח בע"ה בעמונה, נוכל גם לשוב לגוש קטיף. כעת זו שעת מבחן. אם נשוב אל ה' א-להינו בכל לבבנו, ונפעל למימוש דבריו בארץ כראוי - אולי יסלח ה' לנו.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-להינו"
הכותב הוא תושב עמונה